אני מרגיש תכונה כזו, שדיבור על אחדות מבהיל מספר אנשים, שמא זו תהיה אחידות. שמה באצטלה של הזיכרון ש"כולנו בני אב אחד אנחנו", מישהו יצטרך להניח את טיעוניו, מאבקו והשאיפה שלו לצדק.
שמא זו דרך פתלתלה של היריב לזנוח את ההגנות ומבלי שישים לב הוא ישתנה לנצח. שזה בכלל מסר שבא לאלחש ולסמם. אך אני מזהה בזה בעיקר פחד ונוקשות.
הרגשתי זאת, מצד כאלו שהראו לי כל מיני ביקורות חלקן מוצדקות מאוד, על סרטו של גידי דר מחד, לאחר הראיון שקיימנו עם גידי בסרוגים, ואת ארנון אבני, קיבוצניק שראיינתי בצומת גמה, בכתבה אחרת על המפגש בין קיבוצניקים מעוטף עזה לרב גדעון בשן עקור מגוש קטיף, שמסביר שבשבילו הליכה לאפרטהייד היא יהרג ובל יעבור, כמו ש"בשבילכם שבת" לכן אי אפשר כאן לדבר על אחדות ועל אופן השיח.
המסר הכביר שחז"ל קבעו באמרם (הם, כן, לא גידי דר וכל מיני "בוגדים" במרכאות כפולות ומכופלות של הקרן החדשה), שירושלים חרבה בגלל שנאת חינם, הוא מסר על גבולות השיח, על גבולות המאבק, על עד היכן אתה הולך עם האמת שלך וכופה אותו על כל העם.
על כך ש-"אמת מארץ תצמח" וש- "דרך ארץ קדמה לתורה". דרך ארץ אגב, מדובר בדרך בה נוהגת הארץ ללכת בה.
דווקא בגלל שאנחנו כה דעתניים, דווקא בגלל שיש ביננו חילוקי דעות, דווקא בגלל הרצון העז של חלקים אצלנו להתוות דרך לרבים, באו חז"ל והעבירו את המסר החשוב הזה. ואם לא בכל השנה, אז לפחות ביום החורבן, לא כי אחריו "אפשר לשנוא חופשי חופשי", אלא כי בלוח השנה היהודי החגים מדגישים משמעות של כל מיני מוטיבים שאורם מתנצנץ באותה תקופה וכדאי לשים להם לב.
יצא כך, כנראה בשל ההשגחה העליונה, אך איני יודע, שתשעה באב נפל בימים החמים ביותר בשנה, שאולי קל לדם לרתוח ולסעור ואנחנו יותר נמצאים בחוץ, ברחובות. אז כמו שבפורים אנחנו מוסיפים שמחה, בתשעה באב אנחנו לא רק ממעטים בשמחה, אלא גם חושבים על הלקח ונותנים לו תשומת לב.
הכמיהה לאחדות היא קודם כל ביטחון עצמי במי ובמה שאתה, דבר שני פתיחות לשמיעת האחר, דווקא בגלל אותו ביטחון שלך במה שאתה, והדבר השלישי הוא הגנה והבנה שזה מאבק, מר ככל שיהיה, בתוך עם אחד ושיש לו גבולות. ולכן כשיש גבול, קל יותר להעביר את המסר שלך בלי לחשוש שתפגע חלילה, תוחרם או תוקע בגלל דעותיך. האחדות טובה לכולנו.
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
