אתר הבית של המגזר הדתי
דואר אדום
זמני היום

עו"ד על הפרשה • פרשת דברים: עצמאות שיפוטית

החובה היהודית מניחה את העקרון 'לא תגורו'. מושכל שמצווה על השופט להישאר נאמן לחוק החרות, לתקדימים לעצמו, לכללי המשפט, ולמה שמובא בפניו, ומנגד לנטרל ככל האפשר את רעשי הרקע עניינים לזהם ולפגוע בתקינות ההליך השיפוטי

עו"ד על הפרשה • פרשת דברים: עצמאות שיפוטית
  (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

ספר דברים הוא בבחינת דבריו האחרונים של משה, רגע לפני שמשה מסיים את הקדנציה המנהיגותית שלו, המשתרעת על תקופה של כ-40 שנה, ורגע לפני סיום מסכת חייו, נותן משה את דבריו האחרונים. מזכיר במשהו את הנוהג הקיים בטקסי הפרידה של שופט הפורש מבית המשפט העליון, מעניק השופט הפורש במעמד מיוחד פסק דין אחרון.

נאומו האחרון של משה הוא בבחינת טקס פרידה, הפסוק הראשון מתאר את המעמד באופן הבא: "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן", המדרש מדייק מפסוק זה ואומר שאת נאום חייו, עורך בפני כל עם ישראל כפשוטו, ובלשון המדרש: "מלמד שכינס משה גדוליהם וקטניהם של ישראל" את דבריו של משה כל עם ישראל שמע נאום שמתחיל בין היום הראשון לחודש שבט בשנה הארבעים לצאת בני ישראל ממצרים, ליום מותו של משה, שלפי מסורת חז"ל חלה ביום השביעי לחודש אדר של השנה הארבעים. נאומו של משה מקפל בתוכו אוצרות מדיניים, לאומיים ואמוניים. נאום מכונן שמבקש לעצב את זהותה של האומה הישראלית ודבריו שהדהודם לא פסק עד היום.

עוד באותו נושא

פרשת דברים: כי המשפט לאלוקים – על יראת השיפוט

אחד הנושאים הראשוניים שמזכיר משה בנאומו עניינה בהקמת מערכת משפט. עם הקמת מערכת המשפט מצייד משה את השופטים בעקרונות שיפוטיים יסודיים עליהם המערכת השיפוטית צריכה להיות מושתת, וכך מצווה משה: "ואצוה את שפטיכם בעת ההוא לאמר שמע בין אחיכם ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו. לא תכירו פנים במשפט כקטן כגדל תשמעון לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלהים הוא".

 

יסודות חשובים דורשים חז"ל ולמדים מהעקרונות שמניח משה בפני השופטים, לא כאן המקום להתייחס לכולם, אך אחד מהם הוא העיקרון "לא תגורו מפני איש". עקרון מקראי זה מגלם בתוכו את הדרישה הבסיסית למערכת שיפוט תקינה, עצמאות השופטים. השופטת [בדימוס] טובה שטרסברג כהן, כותבת על עצמאות השופטים כך: "עקרון עצמאות השופטים, שהינו ציפור-הנפש של מלאכת השיפוט. עקרון עצמאותם ואי-תלותם של השופטים משמעו עשייה במלאכת השיפוט מתוך חירות, ללא השפעות חיצוניות, ללא לחצים או תמריצים, ללא מורא ללא משוא פנים, כשאין על השופט מרות זולת מרותו של הדין, וכשהוא פועל על פי החוק ועל פי שיקול-דעתו  המקצועי ותחושת הצדק והמצפון". דברים דומים משמיע לנו גם השופט שמגר, באומרו: "חיוני שבית המשפט יהיה משוחרר מכל לחץ או השפעה חיצונית. אי התלות נועדה לאפשר כינונו של גוף שיוכל להכריע בסכסוכים באופן נייטרלי, ללא משוא פנים, לפסוק בעניין באופן שהחלטתו תהיה אמינה ומקובלת, גם אם הוא פוסק לרעת צד זה או אחר".

והוסיף בהקשר זה השופט מישאל חשין ולימדנו: "אין מפטרים שופט לרצונו של אדון, ואין שופט מקבל הוראות כי ישפוט כך או אחרת. שופט פועל על פי דין ועל פי מצפונו בלבד. אי תלותו של השופט כרוכה ביושר לבב, בניקיון כפיים וברמה מוסרית מן הנעלות. שופט אינו נושא פנים לצד מן הצדדים המתדיינים לפניו. שופט הוא ניטרלי בריב המתגולל לפניו. הניטרליות של השופט היא מוחלטת. ניטרליות היא המעוררת אמון בשיקולי השופט".

מהי אותה עצמאות שיפוטית וכיצד זו עולה מהדרישה המקראית, המובאת בנאומו של משה "לא תגורו מפני איש" דרך המשקפיים של המשפט העברי, ברשימה קצרה זו.

'לא תגורו' – תחולת הכלל

נפתח אולי במושכל יסוד אותו מניח לנו ספר החינוך בבואו לעמוד תכלית המצווה של 'לא תגורו' באומרו: "שורש מצוה זו השכל מעיד עליו".

בתלמוד מצינו מספר גישות בהבנת החובה המקופלת באיסור "לא תגורו". וכך מובא במסכת סנהדרין: "ר' יהושע בן לקיש, אמר: שנים שבאו לדין, אחד רך ואחד קשה, עד שלא תשמע דבריהם או משתשמע דבריהן ואין אתה יודע להיכן דין נוטה – אתה רשאי לומר להם: אין אני נזקק לכם. שמא נתחייב חזק ונמצא חזק רודפו. משתשמע דבריהן ואתה יודע להיכן הדין נוטה – אי אתה יכול לומר להן איני נזקק לכם, שנאמר לא תגורו מפני איש".

הפרשנות הראשונה, אותה מבטא ר' יהושע בן לקיש, מטילה על השופט את האחריות להכריע. מסממני מלאכת השיפוט היא החשש מהטעות, מהשיפוט במקרים המורכבים, מהחלטה במצבים בהם כל אחד מהצדדים צודק במשהו, אך כפות המאזניים עדיין נותרו מאויינות, או מקרים בהם מתחם שיקול הדעת השיפוטי מאפשר להגיע ליותר מתוצאה אחת, במקרה כזה בא האיסור של לא תגורו כדי להטיל את החובה על הדיין להכריע ולא לחמוק מהחובה לפסוק, אמנם יכול ואימת ההכרעה תשרה עליו, והוא יחוש שהתוצאה אליה הוא מובל אינה הצודקת, אולם מחוייב השופט לעקרון לפיו "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות", ולכן עליו להחליט בהתאם להבנתו ולא לחשוש מהתוצאה אליה השופט מגיע בהכרעתו.

גישה אחרת מובאת בהמשך התלמוד, וכך היא מנוסחת: "רבי יהושע בן קרחה אומר: מניין לתלמיד שיושב לפני רבו וראה זכות לעני וחובה לעשיר, מניין שלא ישתוק – שנאמר לא תגורו מפני איש".

לתפיסתו של ר' יהושע בן קרחה, האיסור שלא לא תגורו אינו מופנה אך לדיין אלא גם ל'תלמיד' גם לחכמי המשפט שעדיין אינם שופטים אך מסוגלים להבחין בין טוב לרע, במקרה כזה כאשר התלמיד יכול לקבוע הכרעה מוטלת עליו החובה לעשות כן, אם נתרגם את יישומה של תפיסתו של ר' יהושע לימינו, הרי שהאיסור של לא תגורו חל גם על העוזר המשפטי של השופט, או על המתמחה, שיושבים לצד השופט ומסייעים בידו. או אף לחכמי המשפט, אנשי מחקר ואקדמיה שיש בכוחם לקרוא פסקי דין ואף לבקרם, או להציע פרשנויות או תיאוריות משפטיות אליהם השופט לא הגיע.

בהקשר זה ראוי להזכיר את דבריו של השופט אור שלימדנו, כלל חשוב במלאכת הפסיקה, וכך הוא כתב: "תהיה החלטת בית המשפט אשר תהיה, יהיו נפגעים ובלתי מרוצים. אין פסק דין שיוכל להשביע את רצון כל הצדדים כולם….צפויים אנו לביקורת מכיוון זה או אחר".

עצמאות שיפוטית – מהי

המדרש מרחיב את החשש שיכול לנקר במוחו של השופט, עת יושב הוא לכתוב החלטה "שלא תאמר מתירא אני מפלוני שמא יהרוג את בני או שמא ידליק את גדישי או שמא יקצץ את נטיעותי לכך נאמר לא תגורו מפני איש". במילים אחרות החשש שיכול לכונן במוחו של השופט ואליו מכוונת החובה 'לא תגורו' נובעת משלושה סיכונים אפשריים, פגיעה בגוף – 'שמא יהרוג את בני', פגיעה ברכוש – "שמא ידליק את גדישי", פגיעה בשם – 'שמא יקצץ בנטיעותי', יש לפרשו כפגיעה בשמו של האדם.

ר' שלמה יצחקי, מציע שלוש אפשרויות שהחובה מקפלת בתוכה, וכך הם דבריו: "לא תיראו. דבר אחר לא תגורו, לא תכניס דבריך מפני איש. לשון אוגר בקיץ". כלומר הבנה ראשונה משמעה שאל לשופט לפחד מפני אף אדם, השני אל תכבוש את דעתך מהחשש שמא עמדתך תבוקר, והמשמעות האחרונה אל תכבוש את דעתך בכל תאגור את עמדתך לעצמך אלא בטא אותה בהכרעותיך. דברים אלו מובהרים בפירושו של הרש"ר הירש, שאומר: "ואם אדם מגיע לכלל דעה מסויימת, אך שומר אותה לעצמו, הרי הוא לוקח את פרי מחשבת לבו ומניח אותו במגורת תודעתו; ודבר זה יכול להיות מובע בשורש "גור". וזו היא אפוא משמעות "לא תגורו מפי – איש": אל תשמרו את דעתכם לעצמכם ממורא בשר ודם".

פרשנות אחרת, ואולי אף מעניינת יותר היא פרשנות של הרב נפתלי צבי ברלין, הנצי"ב בפירושו "העמק דבר", שמוסיף ומחדש שעניינה של לא תגורו קשור לניהול המשפט, וכך הוא מסביר "לא תאגורו המשפט מלשמוע הטענות ולחקור הדין", לפי תפיסתו של הנצי"ב החובה של לא תגורו מקפלת בתוכה את האפשרות לנהל את הדיון באופן ששמיעתו תחלץ תוצאה צודקת, שכן ככל שהשופט ישמע את הטענות, ויחקור את הדין, הספקות יתפוגגו והתוצאה תהיה בהירה באופן שהשופט לא יחשוש מלהכריע בה.

במקום סיכום

לעיתים טבע האדם ליתן משקל להטיות קוגנטיביות כאלו ואחרות. כך למשל מעמד בעלי הדין, או זיהום תקשורתי, ולעתים קולות של דמויות מפתח ציבוריות, קולם של אנשי נבחרי ציבור בכירים, גלי צונאמי השוטפים את הרשתות החברתיות ועוד. בכל אלו יש כדי לגרום לאדם בכלל ואף לשופט לחשוב שמא 'הם' הקולות המושמעים והבוקעים מחוץ לחללו של אולם המשפט הם הצודקים. כדי למנוע ממצבים אלו מניחה החובה היהודית את העקרון 'לא תגורו'. מושכל שמצווה על השופט להישאר נאמן לחוק החרות, לתקדימים לעצמו, לכללי המשפט, ולמה שמובא בפניו, ומנגד לנטרל ככל האפשר את רעשי הרקע עניינים לזהם ולפגוע בתקינות ההליך השיפוטי.

==

אלישי בן יצחק, עורך דין ומגשר, מרצה במרכז האקדמי 'שערי מדע ומשפט' ובעלים של משרד עורכי דין.

מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו
4 תגובות - 4 דיונים מיין לפי
1
הפנים הנוספות של "לא תגורו"
משה אהרון | 15-07-2021 23:05
בסד. ואצוה את שפטיכם בעת ההוא לאמר שמע בין אחיכם ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו. לא תכירו פנים במשפט כקטן כגדל תשמעון לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלהים הוא. שימו לב לא בכדי הציווי : לא תגורו מפני איש נאמר בסוף ודווקא בסמיכות לקביעה ולאיום :כי המשפט לאלוהים הוא . שחלק המשפט הכי רגיש והכי פגיע הוא שלב ההתכנסות לכתיבת פסק הדין. כאן בשלב הזה יכול השופט למעוד באלף מעידות ואפילו שלא במודעות ברורה . כאן גם יכולים כל מיני אנשים חשובים לנסות להתערב . החל מפולטיקאים, אנשי דת ושררה וסתם חכמי משפט בעלי אטוריטה . כאן גם מהותו הפנימית של השופט יכול שתגבור עליו . משל ישנה או יעדן הפסיקה בהתחשב בדעות שופטים גבוהים ממנו [למשל שקידומו תלוי בהם]. או באנשי אסכולה. כאן גם יכול השופט למעוד בלא תגורו במובן הזה שהפסק יוכרע ויגובש על בסיס של בניין מונטין אישי או קריירה אישית או סתם פופוליזים תקשורתי במילים אחרות ניצול הפסק לבנות לו מעמד פופוליסטי. משל של בונה יותר קונסטרוקציה של מעמד או היררכיה לגור בה בשאיפה אישית לפיסגה כל שהיא . אז לא תגורו. הוא בעיקר לא תפחדו בפחדים כל שהם. אך גם במובנים נוספים שלא תבנו על חשבון הצדק האישי של המתדיינים מגורים מקצועיים או פופוליסטיים בעבורכם השופטים מן מונטין שיפוטי חתירה לתקדים על חשבון הצדק האישי והמיידי של המתדיינים . מן קתדרה או היכל לגור ולהתגדר בו . זאת ועוד לא תגורו לא תהיו כעין גרים [זרים] לעקרונות המשפט או לסוגיות שבבסיס ההליך מן התחמקות של גרים. בגלל השלב הרגיש כאמור של ההליך, אל מול הציווי לא תגורו מפני איש הועמדה הקביעה והאיום :כי המשפט לאלוהים הוא.... משה אהרון
2
"פומביות הדיון " - מהתורה
משה אהרון | 16-07-2021 12:53
בסד. פומביות ושקיפות ההליך ======================== הציווי : שמוע בין אחיכם הוא רב אנפין . בין השאר יש כאן ציווי שההליך המשפטי לעולם יהא שקוף ופתוח לכלל. משל כל דיון נשמע בין כולנו כאחים שווים. משה אהרון
3
לשופט אסור להיות "תקוע" "לגור" בתא מחשבתי אחד
משה אהרון | 16-07-2021 13:13
בסד. לשופט אסור להיות תקוע - לגור בתא מחשבתי אחד. ובעיקר לא לחשוש מדימויו כאיש כל אימת שצריך הוא לסגת ולשנות מתפיסתו או עמדתו. בידוע שההליך לעיתים מוציא מהשופט יחס או התבטאות המרמזים על הלך מחשבתו והנה כשהוא בא לסכם את הכל לכלל הכרעה יש והוא יחשוש לשנות תפיסתו מהיסוד שמא דימויו כאיש שאינו הפכפך יסדק.. והנה לצורכי ההכרעה יש ולעיתם מתבקשת גישה שונה ובאורח דרסטי. והתורה מצווה תתגבר אל תהיה תקוע גר בתא מחשבתי לוכד .אל תחשוש לדימוייך כאיש שיש לך להיזהר המשפט אומנםנועד לבני אדם אבל הוא גם ובעיקר לאלוהים......
4
מעולה
עו"ד | 18-07-2021 9:51
כל הכבוד על טור חשוב