אקט ברכות השחר שברך בשם ה' על דוכן הכנסת חבר הכנסת יצחק פינדרוס כל כך מחפיר בעיני ומבייש. פשוט הזניה של התפילה. מילים קשות, אני יודע. ודווקא בגלל שלא מדובר ברצח בשם אלוהים או באונס בלשכת הרב, או בהשתמטות ברשות התורה. בסך הכל מעשה פעוט ושולי.

אבל דווקא בקטנותו וקטניניותו הוא מסמל בעיני ריקבון ועיוות של התורה, האמונה, התפילה. נשיאת שם ה' כאילו בתקינות הלכתית (מה אתם רוצים, הוא התפלל תפילת שחרית…) כדי לנגח, לשלוח אצבע, לדבר אוון.

כשהשר מתן כהנא דיבר בצדק על יהדות שפוגעת ומפלגת, מבחינתי על זה הוא דיבר.

כל בוקר גם אני מברך ברכות אלו. אני מכיר את הפולמוס בנוגע ללשונן, מוקיר את האלטרנטיבות ואת המניע להן, ושותף לדיונים החשובים שמתקיימים בבתי המדרש לגווניהם עליהן. אבל זה לא הנושא.

במעשיך, חבר הכנסת פינדרוס, קרבת לבבות? הרבית אהבה לקב"ה ובתוכנו? חיבבת תפילה על ישראל? עליך נאמר בלשון הרמב"ם בהלכות קידוש השם "ישראל אשר בך אתפאר"?

את חשבון הנפש שלו יעשה הוא. אני מקבל על עצמי להתחזק ולחזק בדברי פירושו של הרש"ר הירש לברכות אלו: הברכות הללו אינן ברכות הודיה שה' לא עשנו גוי ועבד ואשה. הברכה מעוררת אותנו לבחון תפקידנו שה' הטיל עלינו בזה שעשנו איש יהודי משוחרר. ושנבטיח הבטחה חגיגית שנעשה הכל כדי לצאת ידי חובת תפקידנו.

רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי, מתאר את התפילה כ"גרעין הזמן ופריו". ממנה צומחת כל עבודתו של האדם בחייו, והיא מבטאת את תכלית חייו. היא המכוונת והיא התוצאה. עבודה רבה עוד לפנינו.

 

הרב אלקנה שרלו, חבר הנהלת נאמני תורה ועבודה