שבוע אחרי הקמת הממשלה, והאופוזיציה כבר מתכננת להציע הצעת אי-אמון בממשלה וזו במטרה להפיל אותה ולהביא להחלפתה.

לפי החוק, סיעות האופוזיציה יכולות להגיש בימי שני במליאת הכנסת בקשה להביע אי-אמון ועליה לנמק מה הסיבה שבגללה יש להחליף את הממשלה.

למעשה על מנת שהצעת אי אמון תאושר, על האופוזיציה לגייס לפחות 61 תומכים, משמע שחייבים שחלק מחברי הקואליציה "יעברו צד" ובכך למעשה לממשלה ממילא אין מספיק תומכים.

אך מעבר לכך, בעת הבעת אי אמון בממשלה הנוכחית, צריך להציג ממשלה חדשה וחלופית עם ראש ממשלה מוסכם.

מהסיבה הזו, קשה לראות אפשרות שהצעה כזו תאושר, מכיוון שזה אומר שחברי הרשימה המשותפת צריכים להסכים שבנימין נתניהו יחזור לראשות הממשלה, וזאת בנוסף להצבעה אקטיבית בעד של חברי קואליציה (כמו חברי ימינה "מורדים")

מרוב רגיל להחלפת ממשלה עם רוב מיוחס

בעבר הרחוק היה מספיק רוב רגיל בקרב חברי הכנסת על מנת להפיל את הממשלה. במקרה שהושג רוב, על הנשיא הוטל האפשרות להעניק מנדט להרכבת ממשלה על ח"כ אחר אלא אם הוחלט על פיזור הכנסת.

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

לפיד במליאת הכנסת, ארכיון (צילום: ערוץ כנסת)

אחרי שנת 1996 שונה החוק והוחלט כי על מנת להפיל את הממשלה יש לגייס רוב של לפחות 61 חברי הכנסת, אך צעד כזה יביא בהגדרה לפיזור הכנסת והליכה לבחירות, וזאת במטרה לגרום להיסוס בקרב הח"כים.

הפעם הבאה שהחוק עבר שינוי, היה בשנת 2001 אז הוחלט כי בהצעת אי אמון לא מספיק לבקש להפיל את הממשלה, אלא יש להציע חבר כנסת אחר שעליו יוטל המנדט ויעמוד לראשותו 42 ימים שאם בסופם אין ממשלה – הכנסת תפוזר.

צילום: דוברות הכנסת

כיום החוק עוד יותר מחמיר וזאת לאחר העדכון האחרון שעבר בשנת 2014, אז שונה המנגנון להצעת אי אמון קונסטרוקטיבי. כעת בהצעת אי אמון, על חברי הכנסת לאשר לא רק ראש ממשלה חלופי אלא גם ממשלה חלופית, על כל שריה וקווי המדיניות שלה.

הכנסת חייבת בעת העלאת הצעת אי אמון בממשלה הקיימת גם להעלות ולהצביע ברוב חבריה אמון בממשלה חלופית לממשלה הקיימת. רק כאשר ישנה ממשלה חדשה המקבלת את רוב הצבעת חברי הכנסת, הממשלה הנוכחית מסיימת תפקידה והממשלה החלופית מתחילה לפעול מאותה שעה שהביעו בה אמון, ללא פיזור הכנסת.