"אני מתקשה להצדיק מוסר דתי"| רחלי רוטנר משתפת
"הצורך באלוהים חזק יותר מכל הרהור כפירה, אי נוחות מוסרית או קושי לקיים טקס כזה או אחר". העיתונאית והקומיקאית, רחלי רוטנר, משתפת היום (חמישי) מה קושר אותה לאלוהים

רחלי רוטנר, הקומיקאית והעיתונאית, משתפת היום באמצעות פוסט בחשבון הפייסבוק שלה מה קושר אותה לאלוהים.
הפוסט המלא:
"מה קושר אותי כיום לאלוהים?
אני דתייה. מתפללת כל יום שחרית (אם כי מקוצרת), הולכת רק עם חצאיות (אם כי מקוצרות), מברכת לפני ואחרי האוכל, מחכה שש שעות בין בשר לחלב. שומרת קומפלט שבת כשרות וטהרה בפורמט דתי, לא מסורתי. למה?
אני מנסה לאחרונה לפענח בכנות מול עצמי את סיבת הנאמנות שלי לדת. הרי אני לא בחורה של אינרציה. עשיתי מספיק בחירות לא שגרתיות בחיים שלי כדי לדעת שאני לא הולכת בתלם סתם כי יש שם תלם. ובכל זאת, בכל הנוגע לתלם הדתי, אני עדיין הולכת בו בעקשנות. למה? אני כבר לא בטוחה שאני יודעת.
אני עוברת על רשימת המרכיבים של החיים הדתיים, לחפש לאיזה מהם אני בעצם מתחברת:
הנרטיב המיתולוגי כבר לא מדבר אליי. פחות ופחות מחבבת את סיפורי התנ"ך, גם כטקסט ספרותי, גם כטקסט היסטורי, גם כטקסט מוסרי. אין בי גם את הסקרנות האינטלקטואלית לצלול אל ארון הספרים היהודי, או התשוקה התרבותית להתכתב איתו, כמו שיש לאחרים (אפילו חילוניים).
אני כבר לא מזדהה פוליטית עם אינטרסים דתיים.
אני מתקשה יותר ויותר להצדיק מוסר דתי. כשיש מקומות פתוחים ומקבלים בדת, זה כמעט תמיד למרות הדת, לא בגללה. אלף רבנים ליברליים שמחבקים הומואים לא ישנו את העובדה שבתנ"ך כתוב שהם תועבה. כשדתיים ליברלים אומרים ש"היהדות שלי זה לקבל את השונה ולהפיץ אהבה בעולם" זה מרגיש לי ניו אייג'י, לא מה שהתכוונו בטקסט המקורי. אני מרגישה תמיד שכולנו מדחיקים את העובדה שזו דת קשה ואכזרית יותר מזו שהמצאנו לעצמנו בעידן המודרני.
ואין בי נטיות חברתיות וקהילתיות, כך שאני גם לא יכולה להיות מהדתיים האלה שכבר לא כל כך מתחברים לפרקטיקה הדתית אבל כן נשארים שם בשביל האנשים, בשביל חיי החברה, בשביל המפגשים המשפחתיים בחגים. אני גם ככה רוב הזמן בחדר שלי מול המחשב ושונאת חגים.
גם אין בי אהבה למצוות מסוימות או מנהגים, אולי חוץ מהקטע שבו אילוצי השבת מאפשרים לי לקרוא ספרים בסבלנות ובהנאה בלי לנדוד לסמארטפון כל שתי פסקאות. יש כאלה שאומרים שבין אם אלוהים קיים או לא, המצוות הן עונג בפני עצמו שמחבר אותך לאיזה תדר רוחני, כמו מדיטציה. לטבול במקווה, להתפלל, להדליק נרות. אני פשוט לא מרגישה את התדר הזה, לא מכוונת אליו בכלל, אני עושה את זה באוטומט כי ככה צריך. מתחבר לי לטקסים כפייתיים שגם ככה טבועים בי.
אז מה נשאר? כשמורידים את כל אלה. האלמנטים שבדרך כלל לכל דתי יש לפחות אחד מהם. אם לי אין אף אחד מהם, למה אני עדיין שם? כלומר, כאן. כלומר, אולי זה כבר שם?
הסיבה מסובכת וקצת טאוטולוגית. אני אולי לא מאמינה בדת אבל אני כן מאמינה באלוהים. כלומר, אני חייבת להאמין באלוהים. כלומר אני פוחדת לא להאמין באלוהים. אני חייבת שיהיה פה כוח תבוני מתכנן, מארגן, עם נרטיב מסודר, שעוטף את היקום מבחוץ, אחרת אני אתחרפן. ואם יש כוח כזה, הוא מן הסתם פועל בהדדיות, כמו כל דבר אחר. צריך להיות חוזה ביני לבינו שיעגן ויצדיק את פעולת העיטוף והנוכחות שלו בעולם, יקרקע אותה למציאות היומיומית, אחרת הוא יעוף לדרכו לספרות השמימיות שלו. אז המצוות הן חוזה די הגיוני: הוא ישמור על העולם, אני אטול ידיים בבוקר, החוזה מתקיים והנוכחות שלו ביקום משתמרת. לא בקטע של "הוא יעניש אותי אם אדליק אור בשבת", אלא הפרקטיקה שומרת על הקשר ביני לבין הקוסמוס, כי שנינו זוכרים אחד את השני, הידיים שלנו אוחזות. וכן, יש בזה יסוד קצת OCD, שזו הפרעה שבאמת יש לי. המיסטיקה של פעולות היום-יום. אשליית ההגנה. ומכיוון שממילא קיבלתי על עצמי עול מצוות אורתודוכסי, זה החוזה שאני ממשיכה איתו, אלה הפעולות ש"חשובות".
האם זה מספיק? רוב הזמן כן. הצורך באלוהים חזק יותר מכל הרהור כפירה, אי נוחות מוסרית או קושי לקיים טקס כזה או אחר. אבל לפעמים לא. במיוחד כשבחיים שלך יש גם אנשים חילוניים שמושפעים מאורח החיים שלך, ואז את צריכה שיהיה לך את המנדט לעצב את הסטטוס-קוו. עד כמה דברים מסוימים חשובים לך, ולמה. ומה תעבירי הלאה לדור הבא שפתאום הבאת לעולם? אמת דתית? סט ערכים? או סתם הפרעה נוירוטית? כי אולי אין לי באמת מה להעביר הלאה, אולי הכול פה רק סיפור פסיכולוגי אישי שלי. ומנגד – איך אעז לתת לילד שלי עולם ללא אלוהים? האם לא מגיע לו גם כן כוח מארגן שעוטף את היקום?
אני לא יודעת איך ממשיכים מכאן".
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו