לממשלה הנוכחית ההולכת ונרקמת לנגד עיננו אין ולו חצי יום של חסד, שלא לומר מאה ימים. הקיטוב הפוליטי, שסמוטריץ' מספר שהוא מומצא בידי השמאל ומפגיני בלפור, רותח מתחת לפני השטח.
בחלקים מהימין הן בציונות הדתית והן בליכוד ובקרב חלק ממצביעי ימינה, יש תפיסה, שאין לבטל אותה במחי יד, שיש כאן קרב איתנים בין ימין ושמאל על סוגיית שתי המדינות, וסיפור נתניהו זו רק אמתלה בכדי להביס את שלטון הימין – את סער ובנט רואים כמי שהביאו על כפיים את ראשו של מחנה הימין במתנה.
אלו שמעמיקים יותר בקונספציה, רואים בזה מאבק אותו כינה ד"ר גדי טאוב, בין 'ניידים לנייחים'. אנשים שהזהות שלהם היא ליברלית – אוניברסלית אל מול אנשים שהזהות שלהם היא מקומית. את הניידים אפשר להניח בכל מקום בעולם, הם יודעים היטב אנגלית, מבינים את חוקי הפוליטיקלי קורקט, קבוצת ההתייחסות שלהם היא חבריהם ועמיתיהם בצרפת, אנגליה, גרמניה או אוניברסיטאות יוקרתיות בארה"ב.
המקומיים הם אלו שכאן, דתיים, חרדים ומסורתיים, שעיקר הפעילות שלהם נמצאת פה. אותם החושבים כך, רואים באנשי ימינה משהו בין עריקים נאלחים לבין תמימים פוליטיים שמושכים אותם בקסמים הקמפיינים המתחכמים של "השמאל". לפעמים שילוב של השניים, בקורטוב הטענה שאת בנט מעניין ראש תפקיד ראש הממשלה.
ניידים ונייחים, ד"ר גדי טאוב (צילום: מרים אלסטר/ פלאש 90)
אגב, את בנט מעניין התפקיד, כמו שאת נתניהו מעניין התפקיד, שניהם בטוחים שהם יכולים לדאוג לישראל בצורה הטובה ביותר משם. את מבחן התוצאה נראה בהמשך, אבל בנט בהחלט מגיע מנקודת מוצא הרבה יותר קשה מבחינה קואליציונית.
בלנדר של זהויות
מתחת לתבהלות ההיסטריות, אותם לא שמענו הרבה זמן, שמתודלקות בעוד ועוד סופרלטיבים כאילו אנחנו לקראת חורבן בית שלישי, יש גם עובדות. עובדה היא שיש משפט במתנהל נגד נתניהו וגם מי שחושב שמשפט נתניהו זו רדיפה היסטרית, לא יכול לנקות את האשמה ממנו, אם המערכות עד כדי כך נוראיות מי אפשר להן את זה? שלא לומר שזה טירוף אם הגענו למצב בו כל המערכות כמעט רקובות; המשטרה, הפרקליטות, בתי המשפט, האקדמיה. ואם לא כצעקתה, אז מי יחזיר את האמון הציבורי במסדות של המדינה שהיא של כולנו?
הדבר הנוסף הוא שבפוליטיקה נתניהו חבט וחבל בכול שותפיו הפוליטיים מלבד נאמניו בליכוד והחרדים. נתניהו הצליח להוציא מהמחנה את ליברמן, סער, בנט, אלקין, הנדל, שאשא ביטון ואחרים.
דיסטל וקרעי היום בוועדה המסדרת (צילום: נעם מושקוביץ, דוברות הכנסת)
בוועדה המסדרת של הכנסת חה"כ גלית דיסטל אטבריאן לא חסכה היום (רביעי) את חרצובות לשונה. "טפילים", היא כינתה את בנט וסער, "הניצחון שלכם הוא עלוב, קלוש ולא אמיתי", אמרה וזה מצטרף לעשרות התבהלות, האמוציות ושריקות הבוז להן זוכים חברי הממשלה הנכנסת.
אתמול הגדילו לעשות חברי הכנסת החרדים, שכדרכם, הרימו את רף ההיסטריה לגבהים אותם גם טיסי חלל לא זוכרים, משל אנטיוכוס, המן הרשע ופרעה חברו יחד עם צבא השמד והם עומדים שם, אבוקותיהם בידם, לשמור על נצח ישראל.
מכל התבהלות, קריאות הגוועאלד וההכפשות הבוטות של ראשי יהדות התורה וש"ס, הייתה מעניינת במיוחד הקריאה של ליצמן: "מה שאנו רואים לנגד עינינו זו ממשלת שמאל קיצונית שאיבדה דרך, איבדה ערכים ואיבדה מצפון".
סוף העולם מגיע (צילום: חיים גולדברג)
המושגים שמאל וימין הקלאסיים מזמן הוטחו אל תוך בלנדר של זהויות שאין לו קשר לתפיסות עולם הנוכחיות. ליצמן, גפני ובטח דרעי לא מאמינים בשוק החופשי ובמדינה כשומר לילה בלבד. אלו לא הטיפוסים, הם רוצים הגדלת קצבאות לא קיצוצן ואפילו דאגה לשכבות החלשות כלשונם. גם במובן הישראלי של ניציים מול יוניים בסוגיות מלחמה ושלום, הם לא על הסקלה הלאומית. לא ריבונות בהר הבית ובירושלים ולא עתיד שטחי מדינת ישראל וביטחונה בראש מעיניהם, אלא יבנה ושטעטליה.
שמאל, ימין, שמאל
בצד השני, שכבר הרבה זמן מכונה "ססמאל", בסמך מתמשכת, יש גם אנשים רדיקליים ויש ציבור גדול ורחב בקרב מצביעי יש עתיד, העבודה ואפילו מרצ, ישראלים, ציונים, שחלקם מאמינים בפתרון שתי המדינות וחלקם חושבים שהסיפור גמור, כמעט כולם ליברליים על רצף כזה או אחר, אך אוהבים את המדינה ומוכנים להקריב את נפשם בשדה הקרב. חלקים מהם מחוברים ליהדות בדרך זו או אחרת, וחלקים לא מצליחים להכיל את היחס המפלה לנשים או זכויות להט"ב, שנובעת מאותה יהדות ולכן פנו מזמן לזרמים המאתגרים אותה יותר, או תפיסות ליברליות של היהדות. מה שכן רבים מהם רואים אותה כחלק מהזהות שלהם על אף שהם חילונים.
זה לא שגדי טאוב, גלית דיסטל, או אמיר אוחנה הוסמכו לרבנות אתמול, אלא הם חלק במאבק הבלתי מתפשר הזה, בעוד בציונות הדתית יש שחושבים שיש להושיט יד לכולם, אחרים גורסים שם מחוץ לתחום בויכוח הפוליטי המר, וששיח החרמות הפוליטי עדיף על פני ברית עם לפיד-ליברמן-מיכאלי.
אותם ישראלים טובים, משרתים בצה"ל ומשלמים מיסים, חוקרים, מהנדסים, הייטקיסטים ומדענים מרגישים, לפחות רבים מהם מחוץ לשלטון שהלך והתכנס לתוך קוביה אחת. אפשר לדון אם אלו הרוב או לא – את תוצאות הבחירות כל אחד מציב כפי שנוח לו, אבל לבטל במחי יד את ההליכה איתם משל היו מצורעים, זה כבר משהו אחר. ובקרב רבים מהם התחושה הזו של חמוצים, שמאלנים, קומוניסטים ועוד שלל ברכות – הם חשים היטב.
הפגנה ארכיון (צילום: תומר נאמבורג/ פלאש 90)
נתניהו הוא הסוגיה
הטענה הבאה בדרך כלל היא שגוש מתנגדי נתניהו הוא הגוש שמחרים את מצביעי הליכוד. אז זהו שבשני הצדדים זו סוגיה עקרונית. נתניהו הוא סוגיה, הנחלקת בין צד אחד שחושב שרודפים אותו, וצד אחר שמאמין שאי אפשר לעשות איתו יותר עסקים, בגלל פולחן אישיות, בגלל כתבי האישום, בגלל חוסר האמון שהראה, או מכל סיבה אחרת. בפעם שעברה גנץ הפר הבטחת בחירות בוטה והלך יחד עם נתניהו שכדרר אותו לאורך כל הקדנציה, עכשיו בנט וסער הולכים עם הצד השני. זה בסופו של דבר מה שקרה כאן.
גם אז היו מבוהלים מהצד השמאלי הלוחמני שירו אש וגופרית בגנץ בגלל התחושה שהתבררה כנכונה שנתניהו מרמה את גנץ. עכשיו יש את אותה קבוצה צעקנית מצד שני שמציבה איומים. נקווה בשביל כולנו שהם טועים והממשלה הזו תביא לכולנו ברכה, לפחות מותר להתפלל לכך.
לסיום, במליאת הכנסת עלה לנאום השר דוד אמסלם וגידף את בנט, לפיד וסער והגדיל לעשות ולומר שזו "ממשלה של צפונבונים אשכנזים בגבולות רעננה-ת"א" והוסיף שהמזרחי היחיד הוא מנסור עבאס שישלוט בממשלה כי הוא לשון מאזניים. רק נאמר כאן, שאם הליכוד היה מוכן לוותר על האשכנזי מקיסריה שעומד בראשם, אולי היינו בכלל במקום אחר, אפילו בלי תלות במנסור עבאס.
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
