גמר ליגת האלופות, כל מה שהיה שם: במסיבת העיתונאים שלפני המשחק הבטיח פפ גווארדיולה, מאמנה של קבוצת מנצ'טסר סיטי, שהוא לא הולך לשעמם את הגמר הזה. כמה שעות לאחר מכן, כשפורסמו ההרכבים, הבנו שפפ היה רציני. אולי רציני מדי. הקטלוני, שרצה להניף את הגביע השלישי שלו כמאמן, בחר לעלות בהרכב סופר התקפי ולוותר על קשר מרכזי. התוצאה? מחצית ראשונה בקצב רצחני.
זה דווקא התחיל טוב עבור סיטי, כשראחים סטרלינג הגיע למספר מצבים קורצים מול השער ופשוט שטף את המגרש. אלא שככל שהדקות עברו צ'לסי אותתה שהיא לא מתכוונת להיות בשר תותחים, ושלחה את הכדור בכל הזדמנות לחלק הקדמי. טימו ורנר, חלוצה של הבלוז, הגיע להזדמנות גדולה בדקה ה15 אך בעט חלש. וככה, לאט לאט, התפתח לו משחק שכל חובב כדורגל רק יכול לחלום עליו כשהכדור עף מרחבה לרחבה.
בדקה ה42 פפ שילם בגדול על ההימור שלקח. מאונט, קשרה של צ'לסי, ניצל את החיסרון בהגנה של סיטי ונתן כדור גדול שהשאיר את האברץ מול השוער. הגרמני הסתבך מעט מול אדרסון אך לבסוף עבר אותו בדרך לשערו הראשון בליגת האלופות אי פעם. מצא זמן.
המחצית השנייה הייתה סיפור אחר לגמרי. הקצב נרגע, פפ שינה מערך וסיטי שלטה לכל אורכו. שלטה אבל כמעט ולא הגיעה למצבים. דווקא צ'לסי, שרוב המחצית לא ניסתה יותר מדי, היא זו שהגיעה להזדמנות הטובה ביותר כשבדקה ה70 פוליסיק מצא את עצמו מול השוער אך בעט ברשלנות החוצה.
בדקה ה76 קון אגוארו נכנס למשחקו האחרון בקריירה במדי מנצ'סטר סיטי, וכותבי הרומנים כבר התחילו לכתוב את הסיפור. אבל סיפור לא היה פה ואגוארו כמעט ולא נגע בכדור. דווקא ריאד מחרז היה קרוב להשוות בדקה ה97 אבל הכדור שלו גירד את המשקוף ושלח את צ'לסי לאליפות אירופה השנייה בתולדותיה.
בפעם השנייה: זינדין זידאן עוזב את ריאל מדריד
0
0
תומאס טוכל, מאמנה הגרמני של צ'לסי, אמר בראיון לפני המשחק ש"בספורט תמיד השאלה היא כמה אתה רוצה את זה". סיטי אמנם אלופת אנגליה ומלאה בכישרון, אבל השחקנים של צ'לסי פשוט רצו יותר – טיאגו סילבה מצא את עצמו על הדשא שלוש פעמים בחצי שעה, ואנגולו קאנטה היה פשוט בכל מקום במגרש. ואולי זו בכלל טעות לציין שמות ספציפיים, זה פשוט היה משחק של לחימה קבוצתית ברמות הגבוהות ביותר.
אגב טוכל, זו הפעם השניה ברציפות שהוא מגיע לגמר ליגת האלופות – הראשון שעושה את זה עם שתי קבוצות שונות. טוכל הוא מסוג המאמנים שאנחנו אוהבים בכדורגל. כזה שרץ לכל מקום, מטריף את הקהל, צועק, מחייך, חי את המשחק. בעונה שעברה הוא ישב עם קביים על הספסל וראה את הקבוצה שלו מפסידה. השנה, אי אפשר היה לפספס אותו אחרי כל מהלך. הוא אמנם עדיין לא ברשימת הגדולים אבל הגביע הזה לגמרי מגיע לו.
פייר, התרגשנו
זה גם היה משחק של דמעות. זה התחיל עם טיאגו סילבה שירד לאחר שנפצע במחצית הראשונה, המשיך עם הדמעות של דה בריינה לאחר שנפגע בראשו, והסתיים עם הדמעות של אגוארו כשהבין בסיום, שהגביע לא חוזר איתו. דמעות שמזכירות שבתוך כל הכישרון והטקטיקות, המשחק הזה כל כך אנושי. ואולי זו הסיבה שאנחנו כל כך אוהבים אותו.
בכלל, כמה התגעגענו לדבר הזה שנקרא קהל. אמנם רק 14,000 היו שם אתמול באצטדיון הדראגו שבפורטוגל, אבל זה פשוט מדהים איך שהמשחק הזה נראה אחרת עם אנשים מהיציע. השירים, הקפיצות, האכזבות, אפילו הקלוזאפ על הדמעות, כמה שזה היה חסר בשנה וחצי האחרונות.
מעל הכל, זה היה מפגן עוצמה של אנגליה. רק לפני שנה וחצי פרשה הממלכה מהאיחוד האירופי, אבל מהכדורגל האירופי היא לא הולכת להיעלם בקרוב. בשלושת השנים האחרונות העפילו 4 קבוצות אנגליות שונות לגמר ליגת האלופות, נתון כמעט בלתי נתפס. אז כן, יש שם המון כסף והוא יכול להסביר את ההצלחה, אבל נראה שהכדורגל האנגלי פשוט משאיר אבק לכל אירופה.
ואחרי הכל, כדורגל משחקים 90 דקות ובסוף, איך לא, הגרמני מנצח.
מה דעתך בנושא?
0 תגובות
0 דיונים