מנסור עבאס היה המותג החזק ביותר של הציבור הערבי בישראל. לישראלי הממוצע הוא הגיע יש מאין, הפתיע, וגרף עם מפלגתו ללא חיבורים – 4 מנדטים שהפו אותו לשון מאזניים, כאשר כל המפלגות משחרות לפתחו.

אם עד כה הדוברים של הציבור הערבי היו אחמד טיבי ואיימן עודה שייצגו קו מיליטנטי יותר בקרב המיעוט הערבי בישראל, נראה היה שקם מנהיג אחר, עם עמדות אשר מחד עוררו חשדנות מצד הישראליים בגלל היסטוריה של מתק שפתיים, אך מאידך המוזיקה הייתה בהחלט שונה.

נתניהו (אבו יאיר), קרץ לו, ושיתף איתו פעולה מלא מלא – אך זה נעשה מתחת פני השטח. הנורמליזציה עם הציבור הישראלי הייתה נראית קרובה מאי פעם. היא הצטרפה לעובדה שהעולם הסוני המתון מסביב, הצליח לזנוח את הבעיה הפלסטינית ולהמשיך לדאוג לצרכיו. אם הם יכולים לזנוח זאת כדי לקדם את ענייניהם, גם ערביי ישראל שהם אזרחים לכל דבר ועניין במדינה, יכולים לעשות זאת.

הזהות של הערבי אזרח מדינת ישראל היא מורכבת, ואת זה אי אפשר להוציא ממנו, הוא מזהה את אחיו בעזה ובשטחי הרשות ביהודה ושומרון ומצד שני הוא נהנה משגשוגה של ישראל ורוצה להיות חלק מסיפור ההצלחה הזה ולקבל זכויות אזרחיות. ויש רבים במגזר הערבי שבחרו בצד הנכון של ההיסטוריה. הנרטיב הפלסטיני, רובו ככולו, לא מוכן לשום שלטון יהודי, לא בעפרה ולא בלוד. לא בהרצליה ולא באפרת. ערביי ישראל משחקים על שני המגרשים. זהותם חצויה, לכן גם נאמנותם תמיד תחת מבחן.

אם עבאס הצליח להוביל שיח של דו קיום, שמדבר על הבסיס האזרחי לשיתוף פעולה והבנה שהיתקעות עם הסוגיה הפלסטינית, שלא מצליחים שם לפספס הזדמנות לפספס הזדמנויות, בא חמאס והפך את הקערה על פיה. לא דו קיום, לא שותפות ולא חוסן אזרחי. גם השטות הזאת של למכור את המחאה של וועדת המעקב העליונה של אזרחי ישראל, כסך הכל פעולה אזרחית לגיטימית, היא איוולת. מוחמד ברכה, יו"ר הוועדה, הוא מאותה הנהגה ותיקה שמובילה פעם אחר פעם להתנגשות עם ישראל.

גל הטרור בישראל הוא מדיר שינה. קבוצה רחבה בקרב ערביי ישראל החליטה להזדהות עם טרור, אחרים ביצעו טרור בעצמם; מעשי לינץ' ביהודים חפים מפשע, שריפת בתי כנסת ירי אל אזרחים תמימים ועוד. לפני כן צעירים ערביים פגעו בבני אדם בעלי חזות יהודית בלבד והעלו לרשת ה-'טיקטוק'. מה שחמאס הצליח ליצור מלבד ירי הטילים הברברי אל עבר אוכלוסייה אזרחית והשתמשות באוכלוסייה אזרחית שלו כמגן, זה לעורר את השדים הלאומניים, הגזעניים והאנטישמיים בקרב רבים מידיי בקרב ערביי ישראל.

ההנהגה הערבית המיליטנטית של אזרחי המדינה גברה על הקולות המתונים יותר, ובכך עבאס נדחק מפני חמאס. הוא מספר לאוכלוסייה שהוא זה ששומר על ירושלים מפני היהודים, הוא זה ש"הרים את הכבוד הערבי", בו בזמן שתומכיו מגלגלים דמעות תנין על התוקפנות הישראלית.

לעבאס ובכלל לערביי ישראל המתונים יהיה הרבה עבודה להחזיר את האמון, אבל לא פחות מכך להנהגה היהודית, שצריכה להבהיר אפס סובלנות למעשי טרור וקריאות להשמדת ישראל. רק כשמבינים שהאופציה הזו לא קיימת ניתן לבנות שיתף פעולה. במזרח התיכון כורתים ברית עם מי שחזק ובטוח בעצמו ולא להיפך.