"יש לנו פצועים, בואו!" עדות אישית מהפרעות בחיפה

שמואל דובלסקי, תושב קרית אליהו בעיר התחתית בחיפה, בעדות אישית מההתפרעויות בחיפה:

הרבה כתבו השבוע על כל מה שקורה, אבל נתקלתי לאחרונה בתגובות של אנשים שנמצאים במעגלים קרובים אליי שלא מודעים בכלל למצב המלחמתי שאנחנו נמצאים בו, ואני אישית נמצא בו, ולכן אני כותב את השני שקל שלי בנושא.

מבחינתי, התחלתי ביום שלישי, יש הפגנה של ערבים במושבה הגרמנית, הפגנת מחאה, וכתגובה יש הפגנת נגד של יהודים. אני מצטרף להפגנה ואחר כך הולך יחד עם חבר הביתה דרך רחובות השכונה, רוצים לראות שלא שורפים פחים או עושים וונדליזם סתמי.

בקבוק תבערה בדרך ליידוי

כשאנחנו עוברים בשדרות המגינים, אחד הרחובות המרכזיים ביותר בעיר, רחוב שאין בו תנועת מכוניות כי המשטרה סגרה את הרחוב משני קצותיו, פתאום הולך מולי נער עם בקבוק ביד, מחזיק אותו נמוך מנסה להסתיר, מתוך סקרנות הסתכלתי לראות אם זה קולה או פפסי, ופתאום אני רואה פתילה תקועה בתוך הבקבוק, חצי שניה עוברת ואני קולט – זה בקבוק תבערה בדרך ליידוי על שוטרים.

מיד אני שולף את הנשק שלי-פלאפון  בשביל לצלם, הבחור קולט אותי זורק את הבקבוק על הרצפה ומתחיל לברוח, בעוד אני מתלבט אם לרדוף אחריו או לא? אני קולט את החבר שאתי רץ לכיוון השני תוך כדי שאגות אהההההה

אני מבין שהוא רואה עוד חברה עם בקבוקים והוא מנסה להפחיד אותם, אני רץ איתו ביחד, החבר'ה קולטים אותנו רצים אליהם זורקים עלינו את הבקבוקים מרחוק ובורחים. אלו נערים, בני 16-17 לכאורה לא מחבלים, אבל בקבוקי תבערה זה לא צחוק.

המשטרה נמצאת בשני קצות הרחוב, אבל באמצע-שטח הפקר, אנחנו ממשיכים בדרך הביתה.

פגעו לי עם אבן ביד

מגיעים קרוב לבית שלו, ממול בית הספר בו לומדים הילדים שלנו, צמוד לגן שעשועים שכונתי, אנחנו קולטים שני בני נוער ערבים תולשים דגלי ישראל ומנסים להשחית אותם, אנחנו צועקים עליהם-לכו הביתה, תעזבו את הדגלים. אחד מהם תופס את מוט הדגל ומניף אותו כמו אלה, והחבר שאיתי לא מתבלבל ומתיז עליו גז פלפל (חבל שהוא לא הזהיר אותי….זה שורף….)

הבחור הערבי זורק את הדגל ובורח, גז פלפל-עובד

אבל תוך כדי המהומה מסביב עשרות צעירים ערבים נוספים, כשהם מזהים את התקרית הם מתחילים לרגום אותנו באבנים מכל הכיוונים, פתאום מאחור אני מרגיש חבטה ביד, כנראה פגעו בי עם אבן, אני חושב.

אני ממשיך לאסוף את הדגלים מהרצפה ופתאום מרגיש רטוב לי ביד, אני מסתכל-הכל דם. החבר'ה הערבים כמו כרישים מריחים אותו ומתחילים להתקרב, ועכשיו כבר שני פחים ברחוב עולים באש, אש זה לא צחוק-כבר אמרנו, אנחנו בורחים ומוצאים מחסה בלובי של מבנה של דיור מוגן.

אנחנו נצורים, יש לנו פצועים, בואו!

אנחנו בתוך הלובי של הדיור המוגן, אחראית המשמרת מציעה לנו חומרי חבישה, גם החבר נפצע מאבן. מתקשרים למשטרה, אנחנו נצורים, יש לנו פצועים, בואו! אנחנו בדרך עונים במשטרה, אבל הזמן עובר והמשטרה לא מגיעה… אחראית המשמרת בדיור המוגן נלחצת, אבנים נזרקות על דלת הכניסה שעשויה מזכוכית ומשמיעות רעש מחריד, היא מתקשרת למשטרה.

אני אחראית משמרת בדיור מוגן, יש לי ערבים שמקיפים את הבנין ורוגמים אותו באבנים, יש פה דיירים חסרי ישע-בואו מהר…

בסוף מי שהגיע זה אופנועי מד"א, והחבר'ה הערבים בחוץ כבר הסתלקו לפני שהגיעו האופנועים.

אני סיימתי את הערב הזה במיון עם תפרים.

יום רביעי בערב – לא הלכתי לעבודה – אני פצוע מגיע לי לנוח. אבל הפורעים הערבים לא נחים, הם חוזרים אלא שהפעם מגיעה גם חבורה גדולה של יהודים חמומי מח שמשיבים להם באותו מטבע אלים. אני בבית, חטפתי אתמול היום אני נח.

יום  חמישי – המשטרה מתחילה לעשות סדר

הפעם המהומות הסתיימו ב23:00 בערך, ולא ב03:00 כמו ביום הקודם.

יום חמישי בערב – הפעם המשטרה באה ערוכה כמו שצריך, מישהו סיפר שלא ראה סדר כוחות כזה מאז הגירוש מגוש קטיף, כמות פסיכית של כוחות, לפי התיאור שלו.

מתארגנת קבוצה של חבר'ה מהשכונה להגן על השכונה משריפות וונדליזם, הספיק לנו יומיים של זה, אבל בשלב יחסית מוקדם של הערב ניגש קצין משטרה ומבקש: "חברה! לכו הביתה, תנו למשטרה לטפל בפורעים" וואלה! המשטרה, כשהיא רוצה יודעת לעשות את העבודה.

יש פורעים, יש זריקות אבנים, הבערות, אבל המשטרה מבריחה את הפורעים מהשכונה, ורודפת אחריהם עד שההשתוללות מפסיקה.

לא באמת היה שקט, אבל היו רק מהומות מקומיות, שריפות פחים פה ושם, מארב אבנים וניסיון לינץ' לרב הגרעין התורני הדר, דברים כאלה "בקטנה" כאילו…

מתחיל החושך – אנחנו נסגרים

תקרית קטנה כן היתה לנו – אני עושה סיבוב בחדרים בודק שכל הילדים ישנים, מוצא את הבת שלי הגדולה, בת 8, שוכבת במיטה לא ישנה ובוכה, מפחדת….

מיום שלישי ועד עכשיו, מוצאי שבת, אנחנו חיים בסרט, סרט טוב של ויל סמית – אני אגדה. ביום רגיל, מסתובבים בחוץ גם אם לא בלי פחד, אבל ברגע שהחושך מתחיל אנחנו נסגרים, חוזרים הביתה מבעוד מועד, לא יוצאים החוצה, אפילו לא לזרוק את הזבל, יש לנו שכל-וזו גם הנחיית כוחות הביטחון.

לבית כנסת בשבת לא הלכתי, לא יוצאים בערב, יצאתי בזול-מישהו שבר לי את המגב האחורי של האוטו, רק לי, מכל החניה המלאה ברכבים של השכנים הערבים שלי…

עכשיו חושך אנחנו בבית, אבל מחר בבוקר יהיה אור נצא להצטייד לקראת חג השבועות ואז נחזור שוב להסתגר, טוב שאנחנו אחרי שנת קורונה, אנחנו רגילים לעשות שבתות בבידוד.