בפארסה האחרונה של נפתלי בנט, שהודיע שממשלת השינוי נקברה קבורת חמור, הוא השלים מעגל בהפרת הבטחות. אם עד עתה הוא הפר את ההבטחה שלא ישב עם רע"מ ולא עם לפיד ברוטציה, אבל הכל היה לטובת מניעת בחירות חמישיות, עכשיו גם את זה הוא הפר והפך להיות זה שהמילה שלו היא 'אמת לשעתה'.

בנט הוא פוליטיקאי מהזן שרץ קדימה, מוכן לשינויים, הוא תמיד משווק זאת כמוח ההיטקיסטי שלו, אולי אלו גם תכונות של יוצאי מטכ"ל, גם נתניהו ואהוד ברק כאלו. מוכנים לכל שינוי, מריחים את השטח, מתאמים את עצמם למשימה ולא מפחדים להסתער גם מול גלי הביקורת.

מה שקרה לבנט שאת התכונות האלסטיות הללו, של התאמה למציאות משתנה, כמו המציאות הפוליטית המטורפת בישראל, הוא ניסה לעשות דווקא מקרב ציבור שמרן יחסית. ולכן כשהסתערות הפכה קשה ומורכבת הוא מצא את עצמו כמעט לבד במעלה הגבעה.

איילת שקד, שתמיד חשה את השטח והבייס הפוליטי הרבה יותר מנפתלי, הציבה לו אקדח על השולחן. וכשאיילת לא איתך, זה לא עמיחי שקלי או שי מימון. הצמד שקד-בנט הם צמד שיש בניהם קשר גורדי לטוב ולרע, כנף אחד שתרד והגוף הזה יעוף כיונה פצועה.

שלא כמו נפתלי בנט, שקד לא יכלה להתעלם מהרב דרוקמן בן ה-88 שמגיעה לאהל מחאה מול ניר אורבך. היא תמיד מהוססת יותר בהרפתקאות של בנט ורק אחר כך מיישרת איתו קו. כך היה כשהקים את הימין החדש ונטש את הבית היהודי, כך עכשיו כשלאורך כל הדרך, על אף היכרותה עם הבעיתיות של נתניהו, פרפורי הבטן שלה היו חזקים יותר.

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

הרב דרוקמן במחאה מול ביתו של ניר אורבך

אולי היא גם רצתה לנקום בו על כך שלאחר המדגמים אחרי ליל הבחירות כשעמדה בראש ימינה, הוא מהר לפרק יחד עם הרב רפי פרץ את החבילה לסיעות שונות והותיר אותה כיו"ר נטולת סמכות.

בנט האמין כאז כן עכשיו, שהבעיתיות הרבה ביותר למדינת ישראל הוא המשך המצב הזה שנתניהו ראש ממשלה. אם בתחילת המהומות, השיתוף עם מנסור עבאס והשמאל זכה לביקורת שכמעט הקריסה את המהלך, בהמשך האש החליפה כיוון אל נתניהו עצמו שהובילנו עד הלום.

את הפתח למנסור עבאס צריך לזכור, פתח נתניהו שכרגיל משרטט מה גבולות הפוליטיקה הישראלית ואז מתבכיין כשהצד השני משתמש באותן שיטות. כרגע צריך לזכור שעדיין יכולה לקום ממשלת סער-לפיד, עם המשותפת ורע"מ, לא בטוח שסער יסכים ללכת עד כדי כך רחוק, גם לא הנדל ואלקין. מה שכן כל האנשים הללו מאמינים שאת נתניהו צריך להחליף, ומשחק איתו הוא משחק פוליטי מלוכלך, בו לא לוקחים שבויים.

במקרה של בחירות חמישיות- אני מזועזע רק מעצם המחשבה על כך, סער יכול לקצור את הירושה של בנט – של ימנים שלא רוצים את נתניהו. הם לא יצביעו ללפיד, כי הם לא סומכים עליו שילחם על יו"ש, אבל כן רוצים שנתניהו יזוז. כי צריך לומר זאת: מרבית הציבור, מלבד 30 המנדטים של הליכוד ועוד כמה נספחים – לא רוצים לראות את נתניהו. גם במפלגת הציונות הדתית אם נעשה סקר, אני לא בטוח שנתניהו יקבל יותר קולות מאשר למשל ניר ברקת או כל איש ימין אחר, ההליכה עם השמאל היא מה שמפחידה אותם. אז גם את השקר הזה- שהעם רוצה את נתניהו – המהודהד השקם והערב צריך להפריך.

אני סבור שממשלת שינוי עם בנט לו הייתה קורמת עור וגידים, הייתה מפרקת את נתניהו מהליכוד, כי רבים שם תומכים בו כי הוא מביא שלטון. ראינו אפילו אצל החרדים הבנה כזו. עכשיו בנט יחדש את המסרים שלו ויתאים את עצמו שוב. אולי זה יהיה יותר מידי בשביל הציבור, או שיסלחו לו לצרכים פוליטיים עכשווים, כמו שכבר שמענו את בן גביר ושלמה קרעי.

ועוד דבר, בנט חייב לתגמל היטב את מתן כהנא, ניר אורבך, עידית סלמן ואביר קרא שהתייצבו והלכו איתו בדרך הלא פשוטה שבחר, וספגו על כך הפגנות, נאצות והכפשות. אוי לו, אם ינהג אחרת.

בנט כרגע נשאר על הגלגל. אך לאן הוא יוביל אותו הפעם?