לפני קרוב לעשרים שנה, מחמת המצב שהיה מתוח מבחינה ביטחונית, בחרתי לעשות את השרות הלאומי בגוש קטיף. במהלך השליחות הזאת הייתה לי הרגשה שאני חלק ממפעל המיוחד של החלוצים בדורנו.

לאחר זמן נבחר לראש ממשלה אדם, שעד לאותו מעשה נורא שעשה, הייתה לי הערכה מיוחדת לחלוציות שבו, על אף שהיה חסרים בו תורה ומצוות. עם הזמן התברר שבחירתו הייתה טעות עצומה והתנהגותו הייתה סוג של הונאה אחת גדולה.

אריאל שרון זנח את הערכים הגדולים למען שררה ולשם מניעת הרשעתו במשפט. הוא התנהג באופן שיתקבל על התקשורת השמאלנית, "איתרוג" קראו לזה, וממילא יתקבל גם על מערכת המשפט החד צדדית.

התמונה הזאת חוזרת לנגד עייני, סביב מכבסת מילים: "גוש השינוי/החירום" … ועוד מילים אחרות שבאות לטשטש את זה שהלכנו לבחירות כדי לקדם ערכים חשובים שעלינו להילחם  עליהם…

כאשר חוצים כל כך הרבה קוים אדומים, אזי אני ועוד ציבור גדול מרגישים נבגדים. אני שתמכתי לאורך השנים בימינה, מרגישה אכזבה כל כך גדולה!

כן, נאמנות להבטחות ואמירת אמת הם אינם הידור שלפנים משורת הדין אלא אחד מעמודים עליהם מושתת העולם. כאשר נבחר ציבור מתעלם מהבטחותיו לבוחריו אזי במקרה הטוב הוא עושה זאת למען ערך הנחשב בעיניו ועבורו המטרה מקדשת את האמצעים, כלומר כל האמצעיים כשרים להשגת המטרה.

הניסיון ההיסטורי מורה חד משמעית שלא עובר זמן רב והאמצעים הלא כשרים הופכים למטרה והמטרה נשכחת. כך היה אצל הקומוניזם הרוסי ומשטרים נוספים שהניפו דגלים של ערכים, כמו שיוון ודאגה לכל פועל והפכו עד מהרה למשטר עריץ וקטלני.

אני מאמינה שדרך ארוכה וקצרה הנאמנת לאמת ומקיימת הבטחות היא עדיפה מדרך הנראית קצרה אולם במשך הזמן מתברר שאין ממנה כל מוצא.

מקובל אצלנו "כל עוד הנר דולק עוד אפשר לתקן".

מקווה שתחשבו מסלול מחדש…

 

מוריה פנחס, היא מחנכת  ומורה לחנ"מ.