האסון בהר מירון. אחת הטעויות הבולטות בכל הקשור לתגובה לאסון היא התגובה המתגוננת הקוראת "לא לחפש אשמים", בניסיון להרחיק את הזעם הציבורי מפני האחראים למחדל. זו טעות מפני שבמחדל לא מחפשים מי אשם, מחפשים מי אחראי.

אתה לא אשם – אתה אחראי

המשנה במסכת בבא קמא פוסקת: "חרש, שוטה וקטן – פגיעתן רעה. החובל בהן – חייב, והם שחבלו באחרים – פטורין". בהמשך המשנה מנויים אנשים נוספים שאם הזיקו לאחרים הם פטורים, אבל כשאחרים הזיקו להם, המזיקים חייבים לשלם.

הסיבה לפטור היא החילוק בין אשמה לבין אחריות. החרש, השוטה והקטן – אשמים בנזק שגרמו. הם שרפו את הבית או פגעו ברכוש, אבל המשנה לא מחפשת אשמים היא מחפשת אחראים. ובנקודה הזו, החרש, השוטה והקטן אינם אחראים למעשיהם. כשמדובר בדיני נזיקין – "אדם מועד לעולם" הוא תמיד אשם.

אבל באופן עקרוני, התורה לא מחפשת את האשם בגרימת הנזק אלא את האחריות. החרש, השוטה והקטן – מהסיבות השונות – אינם בעלי אחריות ולכן הם פטורים מעונש.

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

הרגעים הראשונים אחרי האסון במירון (צילום: המשרד לשירותי דת)

האחראי צריך לשלם את המחיר

האסון הנורא במירון שגבה את חייהם של 45 אנשים, הוא מסוג האירועים שבהם יש אולי מעט אשמים, אבל הרבה אחראיים. הקריאה 'לא לחפש אשמים' היא לא רק שגויה, אלא גם חוטאת לאמת ולצדק. מי שאחראי – חייב לשאת בתוצאות, גם אם הוא לא אשם.

בתור השר הממונה, בתור מנכ"ל המשרד הממונה, האיש שחתם על האישורים, כל אלה הם האחראיים, ייתכן והם לא האשמים, אבל האחריות רובצת על כתפיהם. יכול להיות שההחלטה שקיבלת הייתה מיטבית בתנאים הנתונים ואתה לא אשם, אבל בתור מי שישב על הכיסא בזמן האירוע – תרצה או לא תרצה, אתה האחראי.

בכל העולם, מי שאחראי על כשלון, גם כזה שלא נגמר בעשרות הרוגים, מודיע על התפטרות באותו יום. העובדה שבמדינת ישראל נדירים המקרים בהם אנשים לוקחים אחריות, היא כשל חברתי וניהולי, שמוביל לאסון הבא חס וחלילה.