אז מה אפשר כבר לכתוב על נושא כל כך שחוק? נדמה שהכול דשו בו בשנים האחרונות מרבנים חכמים וחשובים ועד לנערים מתלהמים בני 14, מעל גבי כל עיתון או עלון אפשרי.
שני הצדדים מבוצרים בעמדותיהם בעמדות קרב, כשכמעט שום דיאלוג רציני בין הצדדים, או אפילו דיון ציבורי מעמיק המסביר את עמדותיהם לא מתקיים. בתור אחד שיצא לו לשמוע לא מעט 'ממלכתיים' וגם לא מעט 'לא ממלכתיים' היה קשה לי להתעלם מדבר אחד: חוסר הרצינות שבה רוב הדוברים מתייחסים לעמדות הצד השני. הם יכולים לכבד מאוד את הצד השני ברמה האישית, אך כשזה מגיע לניתוח עמדותיו והבנת תפיסת העולם שלו הם מתארים אותה באופן מאוד פשטני בדרך כלל, כאילו הדובר הוא לא אדם רציני,חושב ומעמיק. כמובן שבדרך זו, הדרך 'שלי' שהיא כמובן מנומקת ומוסברת לעילא ולעילא תגבר על האלטרנטיבה המגוחכת שמציע היריב. זו כמובן לא דרך להתקדם לשום מקום, הן כאנשים פרטיים וקל וחומר שכציבור.
אינני מומחה לפילוסופיה פוליטית וגם לא להנהגה ציבורית, ובכל זאת במסגרת המאמר הזה אנסה להנהיר עד למיטב הבנתי את עמדותיו של כל צד, ולשרטט לפחות בקווים כללים את הדרך לפתרון. הדרך שאציע כמובן אינה מושלמת, אשמח לשמוע הערות\הארות וביקורת בונה. הכוונה היא לנסות ולהתייחס לבעיה בכללותה ולא למקרים ספציפיים כגון: סירוב פקודה או פרשת שר הביטחון והרב אליעזר מלמד שהם בסך הכול מקרי קצה של הבעיה העקרונית.
הבהרה: מדובר במאמר 'טקטי' נטו. זהו לא מאמר אידיאולוגי. דיונים עקרוניים בנושאים כמו: משמעות רצונו של עם ישראל, משמעותה ההלכתית של מדינת ישראל, סמכויותיו של המלך, היחס בין מוסר לחוק לפי התורה, יחסי הכלל והפרט בעם ישראל,היחס לסרבנות לסוגיה השונים ועוד, הם הרבה מעבר לגבולות הגזרה שלנו כרגע.
לכן אין לי עניין לעסוק בשאלה 'מי צודק?' ואפילו לא בשאלה 'איך הגענו לפה?'(מה שייקח עוד הרבה מאוד מאמרים) אלא להתייחס לשאלה הבאה בלבד: כיצד להכיל את העובדה שישנם אנשים התומכים בגישות שונות ביחס למעורבות במדינה ולשלבם ביחד למען המטרות המשותפות לשניהם.
למי שאין כוח לקרוא את כל המאמר(המעט ארוך.אני יודע), אנסה לנסח בשני משפטים את המסקנה:
התורה בסוף פרשת בלק מתארת את מעשהו הקנאי של פנחס. אמנם התורה מתארת אותו כמעשה טוב, אף חז"ל בדבריהם ניסו לשמור את הגישה הקנאית במינון מתאים. הגישה הפרשנית הרווחת היא שקנאות כשל פנחס היא מהדברים שמיעוטם יפה וריבויים קשה. מעט קנאות-עמידה על האמת המוחלטת ללא כל פשרות היא הכרחית, אך ריבויה עלול להיות מסוכן ולערער את המציאות הקיימת.
הנה לכם המסקנה בקצרה.
המשך המאמר יהיה רק פרשנות שלה…
המציאות העגומה
חוק בסיסי בניווטים הוא שכדי להבין לאן צריך ללכת, רצוי קודם כל לדעת היכן אתה נמצא ומהי נקודת היעד. מאחר שאני מאמין שנקודת היעד במקרה הזה ידועה השאלה העיקרית היא: איפה אנחנו עומדים היום ?
ובכן, לא נעים להגיד אבל המצב התודעתי ביחס לארץ ישראל גרוע מאוד. בהכללה גסה, ותסלחו לי על הישירות ניתן לומר שרובו הגדול של עם ישראל פשוט לא מבין מה אנחנו רוצים . הוא לא מבין למה אנחנו צריכים להיות ביצהר וחברון, הוא לא מבין לאן אנחנו מעוניינים להוביל את המדינה ומהי דרכנו לפתרון, הוא לא מזדהה עם ההתיישבות, ולדידו המתנחל הוא ה-'אחר' ובעיית עקירת היישובים היא הבעיה 'שלהם' ולא 'שלנו'-הישראלים. כפי שאמרתי בפתיח, השאלה המרכזית היא: אז מה עושים מכאן?
התסביך הפוליטי-אינטלקטואלי של הממלכתיות
ובכן הנה הבעיה על רגל אחת: בא ה'לא ממלכתי' וטוען בצדק : בשביל לעמוד על שלך אתה חייב להבהיר מה אתה רוצה, לנסח את הדברים בצורה הברורה ביותר ולא להתפשר במילימטר. אי אפשר למשל להגיד :"אני לא אשתתף בגירוש (כי זה אסור הלכתית) אבל לא אומר שאני מסרב כי זה יוביל לפילוג הצבא" אלא חייבת להיות עמידה קשוחה על העקרונות ומוכנות לסבול עבורם. האמירה הזו בוודאי נכונה באופן עקרוני (בלי להיכנס כרגע לשאלת סירוב הפקודה) בייחוד לאור הדברים שתוארו למעלה: אם לא תבטא את אמונותיך בציבור באופן רחב ועקבי ותגיד בדיוק מה אתה חושב איך אתה מצפה שיתייחסו אליך ברצינות? איך אתה מצפה שיבינו מה אתה רוצה כשאתה בעצמך לא מוכן לדבר?
לעומתו טוען בצדק ה-'ממלכתי': גופים ממלכתיים כמו הצבא למשל מתנהלים לפי פקודות והוראות. אי אפשר לעשות שם הפגנות, זו לא במה פומבית לדיון חופשי. בנוסף, גישה מתריסה וכוחנית תפגע ביכולת ההשפעה של הציבור בטווח הארוך: בציבור הישראלי, סרבנות היא דגל אדום. מוכנות להטיל בספק את נאמנותך למדינה ולחוקיה מוציאה אותך אוטומטית מחוץ למשחק. אף אחד לא מוכן שאדם שאינו נאמן למדינה ינהיג אותו. לכן, אם אנחנו שואפים להנהגת המדינה בטווח הרחוק אנחנו חייבים לבלוע את הלשון כרגע. הצבא אינו מקום להפגנות ולהבעת דעה פוליטית. גם בית המשפט לא: תארו לכם שופט הקם ואומר בפומבי: חוקי המדינה אינם מקובלים עליי! ה' הוא האלוקים! השופט הזה ייזרק מיידית.
הציבור גם לא מעוניין בנושאי גישה כוחנית. אמנם לעתים, כמו הציבור החרדי או הערבי(להבדיל) הם ישיגו את מבוקשם(גם זה לא תמיד עובד) אבל אף אחד לעולם לא ייתן להם להנהיג מדינה. ציבור כוחני הוא מוקצה מחמת מיאוס משום שאף אחד לא אוהב שמאיימים עליו.
אז אם שני הצדדים צודקים מה עושים?
לעניות דעתי המפתח הוא ההפרדה בין ההנהגה האינטלקטואלית-אידאולוגית לבין זו הפוליטית-פרגמטית.
אנסה להסביר את דבריי באמצעות ניתוח קצר של מי שכבר הצליחו לעשות את זה-להשליט את דעותיהם במדינה באופן כמעט מוחלט, הלא הם אחינו השמאלנים. ישנו ביטוי רווח בחוגי 'מנהיגות יהודית' הגורס ש-"מדינת ישראל היא 'דמוקטטורה'- דמוקרטיה של אישים אך דיקטטורה של רעיונות". או במילים אחרות: ראשי הממשלה באים לעתים מהימין ולעתים מהשמאל אבל בכל מקרה תפיסת העולם שהם יישמו תהיה תפיסת עולם שמאלית. אחת הסיבות לכך היא היעדר הגיבוי שמקבל רה"מ מהימין כאשר הוא נבחר ממוקדי הכוח וההשפעה. בעוד הפוליטיקה חצויה, שאר המוקדים: אקדמיה, תקשורת, משפט, תרבות, כוחות הביטחון, בעלי ההון, גופים חוץ פרלמנטריים (בצלם,שלום עכשיו, המכון הישראלי לדמוקרטיה) ועוד, צבועים כולם בגוון שמאלי עז והם שמאפשרים לשמאל את השליטה המוחלטת שלו בציבור. לא במקרה הם נכנסים לפאניקה ממספר הקצינים הדתיים בצבא, מארגון 'אם תרצו', מפריצת המוזיקה בעלת הגוון הדתי ברדיו או מהצלחתו של 'ישראל היום'-עיתון ציוני ויחסית ימני הממומן באמצעות בעל הון. הם מבינים שהשליטה המוחלטת שלהם בשיח הציבורי ובמוקדי הכוח מתחילה להיסדק. כך או כך ננסה לתאר מעט את המצב הקיים היום.
חוק השמאלנים השלובים ותהליך ההתמרכזות
אנשי השמאל מעולם לא חששו להביע את דעתם בנחרצות גם על עניינים השנויים במחלוקת. זכורה למשל התבטאותם של יוסי שריד ועמוס עוז בעניין סירוב פקודה לגירוש ערביי יהודה ושומרון. זכורות התבטאויות של אישים בולטים נוספים בנושאים מעוררי מחלוקת כמו 'מדינת כל אזרחיה'. לכאורה מדובר בהוכחה ניצחת לשיטתם של ה-'לא ממלכתיים'. אולם יש לזכור כלל אחד חשוב: התבטאויות אלו לעולם לא יבואו מכאלו הרואים עצמם במיינסטרים הישראלי או מכאלו הממלאים או שואפים למלא בעתיד תפקיד ממלכתי בכיר(בפוליטיקה,בצבא וכו'). ואם בטעות יבואו התבטאויות כאלו הן יסווגו במהרה כ-'פליטות פה שהוצאו מהקשרן'. אלו לרוב יישמרו את דעותיהם ל-'יום שאחרי'.
אם תרצו, יש כאן הנהגה אידיאולוגית מוצקה ונחרצת ללא שאיפות לתפקידים ממלכתיים, ולעומתה הנהגה ממלכתית פרגמאטית ומאופקת השומרת את דעותיה לעצמה בכדי לשמר את הגוון ה-'מתון' שלה, אך מובילה את המדינה ברוחה של ההנהגה האידיאולוגית, כמובן מבלי לומר זאת מפורשות. אם תרצו: מרץ לעולם לא תנהיג את המדינה אבל בלי מרץ גם קדימה לא תוכל למשול. והרי לכם 'חוק השאמלנים השלובים' על רגל אחת…
חוק ידוע בפוליטיקה הוא שכל מועמד חייב לעבור תהליך 'התמרכזות' בין הפריימריז לבחירות הכלליות.
לנוע ימינה או שמאלה(בהתאם למפלגה) בכדי לזכות בקולות האידיאולוגים במפלגתו, ולאחר מכן לכיוון המרכז- בכדי לזכות בקולות המתלבטים. כך גם בישראל:הליכוד מצהיר שהוא מפלגת מרכז-ימין, העבודה מפלגת מרכז-שמאל ואילו קדימה סתם מרכז. מעבר לעניין העמדות העקרוניות יש משהו קוסם בדימוי המרכזי-כולם אוהבים להיות בקונצנזוס ולחשוב שדעתם היא דעת הרוב. אבל בשביל להיות במרכז אתה חייב שיהיה מישהו לימינך ומישהו לשמאלך. אם נשרטט את השיח הציבורי כמעין קו ארוך מפלגת העבודה יכולה להיחשב כקרובה למרכז רק משום שמשמאלה מרץ וחד"ש(שאר המפלגות הערביות הן מחוץ לגבולות השיח הציבורי הלגיטימי). אם מפלגת העבודה תתנער מהן ותוקיע אותן היא תוציא אותן אל מחוץ לגדר, מה שאוטומטית יהפוך אותה למפלגת שמאל מובהקת, כזו שאינה יכולה להיות מנהיגה לגיטימית. מצד שני כמובן היא לא יכולה לתת להן להשתלט ולצבוע את השמאל כולו בגוונים קיצוניים מדי. המפתח הוא לשמור אותן על מינון נמוך.
תהליך הסקת המסקנות
עכשיו קחו את כל מה שאמרתי על השמאל ותהפכו אותו ימינה. גם הימין האמוני זקוק לגב אידיאולוגי חזק ובלתי מתפשר: פוליטיקאים ימנים וימנים קיצוניים, רבנים,סופרים,אנשי אקדמיה,אנשי תרבות, כותבי טורים בתקשורת וכן הלאה. דוגמאות טובות הן למשל פרופסור אומן או הזמר עמיר בניון. אבל יש חובה להבין שאנשים נחרצים כל כך לעולם לא יוכלו להנהיג את המדינה: להיות ראשי ממשלה,שופטי בית המשפט העליון,רמטכ"לים וכיוצא בזה. מי שנמצא במקומות אלו חייב להיות בעל דעות 'ממלכתיות' ואם דעותיו אינן כאלו חובה עליו להצניע אותן, אין דרך אחרת להשפיע שם.
בנוסף לגב אידיאולוגי, ה-'לא ממלכתיים' מאפשרים ל-'ממלכתיים' ליצור את התחושה שהם במרכז. הרי יש מי שנמצא גם מימינם ולא רק משמאלם. כל זאת בתנאי שאחרונים יהיו חכמים מספיק לא להוקיע את הראשונים ולעמוד על זכותם להתבטא גם אם הם חולקים על דרכם. לסיכום, אם במקום להשקיע כל כך הרבה אנרגיות בלריב נמצא את הכוחות לעבוד יחד, בעזרת ה' המצב יהיה טוב יותר.
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
