בחג הסוכות הופץ בבתי הכנסת מסמך של גוף רבני הדוגל בגמישות הלכתית והתאמת ההלכה לרוחות הזמן, ובו הצעות לדרכי ציון שמחת תורה בקהילה. המסמך מכיל הרבה הנחיות, חלקן טובות וחשובות כגון דאגה לזקנים, לנכים, אמירת דברי תורה ועוד. ובין השאר מציע המסמך להשוות את הנשים לגברים גם בשמחת תורה. אחת ההצעות המוצעות בחוברת, היא שבמקום המנהג המקובל לפיו יש רק שני חתני תורה גברים, כדאי לבחור גם שתי כלות תורה – נשים שתרמו השנה תרומה חשובה לקהילה, לרומם אותן ולכבד אותן. בכך יתוקן העוול הנותן עדיפות לגברים.

מבחינה הלכתית, ההצעה הזאת הרבה פחות בעייתית מההצעה השנייה שהם מציעים (שאשה תרקוד עם או ליד ספר תורה), אלא שנדמה שבארגון הזה לא כל כך מבינים מה זה שמחת תורה.

כבר משמו של החג 'שמחת תורה' ניתן להסיק כי מדובר בחג שהוא לכבוד התורה. עיקר הכבוד ביום זה מופנה לתורה. לפעמים, הדרך לכבד את התורה היא על ידי כיבוד לומדיה. ובהקשר זה צריך להבין את חתני התורה: לוקחים שני אנשים שההבדל היחיד בינם לבין שאר הקהל הוא שהאנשים האלה זכו לעמוד בבית הכנסת, ולקרוא בתורה את הפסוק המתחיל או מסיים את התורה, מכבדים אותם, ומכאן יוכל כל הקהל ללמוד על חשיבותה של התורה. הכבוד הגדול הוא של סיום התורה ותחילתה, ואת זה מבטאים על ידי השניים שעולים לתורה וזוכים לכבוד. לא כבוד האנשים משפיע על התורה, אלא כבוד התורה מאציל על האנשים. אם מכבדים אדם שלא קרא בתורה את הפסוק הראשון או האחרון, כנראה חושבים שהנושא הוא האיש. זו טעות, לא האיש הוא הנושא. הפסוק הראשון בתורה והפסוק האחרון בתורה הם הנושא המדובר. כדי לכבד את הפסוקים האלה (ואת התורה המתחילה או מסתיימת בהם), אנו מכבדים את האנשים שקראו אותם. אבל האנשים האלה לא באמת מעניינים אותנו, התורה היא שמעניינת אותנו.

אם ננהג כהצעת אותו ארגון ונכבד בשמחת תורה את מי שלא קרא בתורה, כנראה שפספסנו את המובן של שמחת התורה. במקום לכבד את התורה הנצחית, אנחנו מכבדים את האנושי, זה אולי יפה ודומה, אבל ברמה נמוכה יותר. דרך משל, מכירים את המצב בו ילד מאד רוצה לללכת עם שעון, אז ההורים קונים לו בשקל שעון עם מחוגים מצויירים, הוא מאושר וחושב שאין שום הבדל בינו לבין המבוגרים. על היד יש לו שעון, אבל אין לו משמעות.

החוויות

אין זאת הפעם היחידה שבה אנשים בעלי תפישות עולם כאלה מעוררים סימני שאלה. לפני כמה שנים, קראתי באחד מעלוני פרשת השבוע, מאמר של רבנית פמיניסטית, שניתחה את פרשת העקדה. השאלה שהיא העלתה היתה מדוע שרה לא נזכרת בפרשת העקדה. שאלה מעניינית שזוכה להתייחסות מאז ימי חז"ל ועד ימינו. המסקנה של אותה כותבת היתה שאברהם נכשל, כי הוא היה צריך לשתף את שרה בחוויית העקדה. חוויית העקדה. זה ציטוט מדויק של מה כתבה.

גברתי היקרה. העקדה לא היתה חוויה, היא היתה נסיון. אברהם לא הלך לעקוד את יצחק, הוא הלך לשחוט אותו. בדרכו, הוא אכן חשב שה' רוצה שהוא ישחט אותו, והוא הלך לעשות זאת לא בשביל שום חוויה.

פלורליזם

תנועות פמיניסטיות דוגלות בדרך כלל גם בפלורליזם. אינני יודע איך הם מסתדרים עם כל מיני פסוקים כמו "כִּי אִם כֹּה תַעֲשׂוּ לָהֶם מִזְבְּחֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּ וּמַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּ וַאֲשֵׁירֵהֶם תְּגַדֵּעוּן וּפְסִילֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ". ועם כמה הלכות שנלמדות מפסוקים אלה. בדרך כלל הם משיבים: "בנאדם רוצה להתפלל, לא תתן לו? אלה צרכי דתו. אתה היית רוצה שימנעו ממך להתפלל?"

להתנדנד

ואני תוהה, אולי יש איזה קשר בין התופעות? אולי לא במקרה אלה שרוממות השוויון בפיהם, הם גם אלה שלא ממש מבינים מה עושים בבית הכנסת?

מי שמבין מה עושים בבית הכנסת, מי שמבין שיש אלהים ואותו באנו לעבוד, מי שמבין שהעיקר זה תורה, לא יוציא מפיו משפט כמו "אנו מתפללים והם מתפללים", או "לנו חוויה ולהם חוויה ובואו נשתף את כולם בחויה" או "בואו נכבד את כולם". מי שאומר כך, כנראה חושב שהעיקר בבית הכנסת הוא להתנדנד ולהנות מחוויית הנדנוד. (או מהכבוד הנלוה להם) אם העיקר הוא החוויה – מה ההבדל בין שעון אמיתי לשעון מצוייר, או בין חוויה אמיתית לשאון מדומה?

ואם העיקר הוא החוויה האנושית – באמת למה להפלות בין אדם לאדם? תן לאלה ולאלה לחוות את החוויות. אם לא מדובר בתפקיד ובטול האדם כלפי א-להים, אלא בשימוש בא-להים לשם החוויה האנושית – תן לכולם את החוויה. אם באים לבית הכנסת לא כדי לכבד ולרומם את ה' אלא כדי לכבד ולרומם את האדם – מה בין אדם לאדם.

אם העיקר הוא האדם וחוויותיו, תחושות הרוממות שלו וכו', אז באמת אין הבדל בין עובדי ה' לעובדי אלילים, באמת אפשר להסתפק בשעון מצויר. זה יפה מאוד, אבל רק בבקשה, לא בבית הכנסת. בית כנסת הוא מקום עבודת ה', לכאן לא באים בשביל חוויות, לכאן באים בשביל לעבוד. בשביל חוויות יש מקומות אחרים, בתי קולנוע למשל.