אני מכבד מאוד את איימן עודה, אפילו רואה סוג של גשר אפשרי לאוכלוסייה הערבית בישראל יחד עם עוד כוחות פוליטיים בחברה הערבית שמשנה פניה בתקופה האחרונה ומגלה פרגמטיזם.

עודה כותב בטור 'עמי יודע את עברו' שהתפרסם בעיתון 'הארץ', בצדק, שכבר '73 שנים מצפים ממנו לשכוח את סיפור העקורים הפליטים של חיפה' והוא מביא את סיפורה של דודתו פתחיה שביתה הנטוש מזכיר לו את אלפי העקורים שעזבו את בתיהם (בין אם מאונס ובין מתוך מנוסה) בעיר הולדתו.

עודה מדבר על המקרה הפרטי שלו אבל הוא נוגע בסוגייה כואבת בישראל ושמה 'הנכבה', האסון הפלשתיני שהוא גם תקומת ישראל המודרנית. הוא כותב על כך 'ששותפות אמיתית לא יכולה להתקיים ללא הכרה בעוולות העבר'. גם פה אני נאלץ להסכים איתו ולהוסיף על כך ב'עוולות העבר של שתי הצדדים' ולא אני לא מדבר על הפרעות של הערבים או על כך שהם לא קבלו את תוכנית החלוקה זה בוודאי אבל ישנו עוול היסטורי עתיק יומין שנעשה לעם היהודי והוא הכחשת הקשר ההיסטורי, תרבותי ודתי למצד הערבים והמוסלמים אל הר הבית או חראם א שריף כפי שהוא מכונה גם.

אני אציין שאנני נמנה עם תנועת המקדש, או המשיחיים שרוצים להחזיר את עבודת הקורבנות ולהחליף את המסגד בבית המקדש אלו אנשים שמסיטים את הדיון למחוזות סהרוריים ויוצרים רתיעה בציבור מעיסוק בנושא. אני אפילו לא מגדיר עצמי אדם דתי כך שהמניעים שלי הם תביעה לצדק היסטורי בשם ההגינות הבסיסית.

ערביי ישראל תובעים מאתנו שלא נשכח את האסון הפלשתיני ואת המורשת ההיסטורית הערבית בישראל אך באותה נשימה הם רוצים שנשכח את המורשת של הר הבית מקום שאליו נשאו דורות של יהודים תפילה וגעגועים.

עודה מדבר על לחדול 'ממדיניות הייהוד' ואני קורא לערבים לחדול ממדיניות 'דה-יהוד' של הר הבית שם מעלימים ממצאים ארכיאולוגיים וכל זכר להיסטוריה היהודית שלא לדבר על כך שלא מתירים כניסה ל'קודש הקודשים' ליהודים מדיניות מפלה וגזענית כשלעצמה.

אז הנה 'עסקה המאה' שאני מציע, סליחה 'עסקת המילניום': הכרה ישראלית 'בנכבה' תמורת הכרה ערבית 'בנכבה היהודי' הוא 'תשעה באב'.

אני מייחל ליום בו נציין בטקסי הזיכרון שלנו גם את האסון הפלשתיני ובבד בבד מייחל ליום שבו יהודים יוכלו לקיים את התפילות שלהם בהר הבית ובחגים תותר כניסה חופשית משהו בנוסח ההסדר שיש במערת המכפלה או דוגמא טובה יותר בכנסיית הקבר שם מתקיים במשך מאות שנים הסדר 'הסטטוס קוו' אבל הכי חשוב זו ההכרה ההיסטורית מבלי לשנות את המקום שתוביל לדו קיום דתי מכובד, מכיל שבו אף אחד לא ייצא שכל תאוותו בידו כי בסופו של דבר כולנו מתפללים לאותו האל וחולקים יחד את אדמתו.

 

איתן אלחדז ברק – חוקר ומתעד טקסים וחגים בישראל