יו"ר הציונות הדתית, חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ', פרסם הלילה (שישי) פוסט ארוך בו הוא מספר על החוויה המטלטלת שעבר השבוע בבית הדין הרבני.

כזכור, סמוטריץ' נרתם למאבקה של אישה עגונה והצליח לשכנע את בעלה לתת לה גט תוך שסמוטריץ' עצמו חותם על ערבות בסכום של 650,000 שקלים.

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

סמוטריץ' נגד קואליציה עם רע"מ (צילום: דוברות מפלגת הציונות הדתית)

הפוסט המלא של בצלאל סמוטריץ'

יקח לי מן הסתם עוד זמן לעכל את החוויה המטלטלת והבאמת לא מתוכננת שעברתי בבית הדין הרבני. תכננתי להגיע לזמן קצר רק כדי ללוות ולחזק את דניאלה, ולרגע לא דמיינתי שאשאר שם כל היום, אהפוך למעין מגשר ואסיים את היום בכך שדניאלה תקבל גט.

האמת היא שלא חשבתי להתייחס לסיפור ציבורית, אבל אני שומע וקורא כמה כיוונים שאליהם הולך השיח בעקבות פרסום המקרה, ומוצא לנכון להאיר כמה נקודות מהזווית שלי.

אני מקדים מראש: אני לא הולך לקבוע מסקנות או מסמרות. רק להאיר כמה נקודות, שמבחינתי לפחות נדרשת עוד הרבה עבודת עיבוד, מחשבה ולמידה כדי למתוח ביניהן קווים ולצייר תמונה כוללת.

נתחיל מהסוף. אל תקשרו לי כתרים. אני לא חושב שמגיע לי יותר מידי קרדיט. באמת באמת הייתי שחקן משני באירוע. הקרדיט שייך לשחקנים הראשיים, שמכל אחד מהם למדתי המון. הערכתי לכולם הלכה וגברה משעה לשעה ומרגע לרגע, ואני אסיר תודה להם על הזכות.

ראשונה לכולם דניאלה, שהיא באמת משהו מיוחד. אישה אמיצה, חזקה ולוחמת. חכמה ומקשיבה שיודעת לקבל החלטות. יודעת להתעקש ויודעת לוותר. בשל צנעת הפרט לא אכנס לפרטים, אבל תסמכו עלי – מי שיזכה בה בחייה החדשים יהיה בר מזל.

הביטחון העצמי שלה, והפתיחות האמיצה שנגזרת ממנו, הם שהביאו אותה לפנות אליי בלי להתבייש מעל במה ציבורית והם שאיפשרו לה להיפתח בפניי בצורה כנה וגלויה ואיפשרו לי לקבל את כל המידע – העובדתי, הרגשי והנפשי – שנדרש כדי לפצח את הסיפור. תודה דניאלה! מאחל לך רק אור וטוב ואושר בחיים החדשים.

אני מניח שזה יהיה לא פופולרי, אבל גם לבעל לשעבר מגיעות כמה מילים טובות. מהצד שלי, אתמול היה היום הראשון והאחרון שלי בסיפור, כך שאני לא במקום של לשפוט את ההיסטוריה. לא באתי כדי לחפש אשמים או לחלק את העולם לטובים ורעים. באתי כדי לחפש פתרונות.

אולי דווקא בגלל זה הוא איפשר לי אתמול בצורה לא מובנת מאליה לפתוח מסילות לליבו, התרשם כנראה מכנות כוונותיי ובסופו של יום נתן אמון, שיתף פעולה עד הסוף הטוב הידוע.

הוא אשם כנראה ביצירת הסיטואציה והוא מודע לכך ומבקש לקחת אחריות, אבל במקביל גם חייו התרסקו, היו ויש לו כאבים ומצוקות ורצון לקום מהרצפה ולהשתקם, וצורך שמישהו יקשיב גם לכך.

אולי העובדה שהיטיתי אוזן גם למצוקות שלו וביקשתי לתת גם להן מענה יצרה את האמון והרוגע הנדרש ואיפשרה לו לשחרר ולהשתחרר. אני מאחל גם לו מעומק הלב שימצא את הדרכים והכוחות להשתקם ולצאת אף הוא לחיים חדשים.

עכשיו תראו, מבחוץ קל מאוד לבקר. אני קורא תגובות שמבקרות בחריפות את בתי הדין והדיינים ומפנות אליהם את האצבע לתופעת סרבנות הגט (שאגב, כידוע, נמצאת למרבה הצער משני הכיוונים).

החוויה שלי הפוכה לחלוטין. פגשתי מערכת שמאוד מאוד אכפת לה. יש לה כללים הלכתיים שהיא מחוייבת להם, מנועה מלעגל בהם פינות, וכתוצאה מכך בהחלט לא כל דבר יודעת ומסוגלת לפתור בקלות. וזה בהחלט מורכב. גט צריך להינתן מרצון ולא תמיד קל להגיע לרצון הזה.

השאלה מתי מותר להביא את הרצון הזה באמצעות כפיה היא סבוכה ומורכבת, הלכתית ומעשית, תלויה בהמון פרטים וחייבת להיקבע בכל מקרה לגופו. העירוב בין המעמד האישי לסוגיות הממוניות והשילוב בין שתי ערכאות דיוניות שלא תמיד מתואמות בתפיסות ובעקרונות מקשים עוד יותר.

וכך גם האמוציות, הרגשות, הכאב, המשקעים, והשיח הטעון שמלווים באופן טבעי דיונים מהסוג הזה. אני כמובן לא יכול להיכנס לפרטים של המקרה הספציפי הזה, אבל אומר רק שהיו בו מנות גדושות מכל אלו ביחד.

למערכת שאני פגשתי היו רצון ורגישות רבה, ונכונות לא לחסוך במאמצים כדי לפתור את הבעיה.

פגשתי דיין חכם, מסור, אכפתי ובעל ניסיון רב שניכר מהתנהלותו. בלי טיפת אגו. וזה בעיניי דבר מדהים שרק לאחר מעשה נפל לי האסימון לגביו: תחשבו על סיטואציה שבה נכנס פתאום חבר כנסת לאולם, "מתערב" בעניין לא לו "מרשה לעצמו לחשוב שהוא יותר חכם מהדיינים ויפתור מה שהם לא הצליחו".

אפשר היה בקלות לקחת את זה לשם. אבל זה היה הפוך בצורה מעוררת השתאות. היו שם ענווה וענייניות ושיתוף פעולה מדהים כדי למצות כל סיכוי להתקדם ולהביא את התיק לסיום.

וברוך השם, שילוב של כולם – בתוספת עוד כמה חברים ואנשים טובים שהוזעקו מהרגע לרגע, עזבו הכל והתייצבו או תרמו מידע וניסיון – עם קצת סיוע שלי הביאו למתן הגט עוד באותו היום. תודה לכולם. ותודה, כמובן, לריבונו של עולם.

הרבה כאב ורגשות מעורבים בסיפור כזה. יש רקע, משקעים, כעסים וחוסר אמון. מה שניסיתי ובדרך נס הצלחתי איך שהוא לעשות זה להתחבר לנקודות הכאב העמוקות, לנסות לפרק אותן, ולבנות אמון וביטחון. באמת לא ברור לי במה זכיתי להצליח לסלול ככה מסילות אל הלב. אני מקווה מאוד שמגלגלים זכות על ידי זכאי.

אישית סיימתי את יום האתמול מבחינה רגשית סחוט ומותש מצד אחד, ובה בעת גם מלא. מן תחושה מוזרה כזו.

ואל תדאגו לי. לא אצטרך בע"ה לפרוע שום ערבות. הצלחנו בכוחות משותפים להגיע להסכם טוב, צודק והגון, שלשני הצדדים יש אינטרס מובהק לקיים. ההסכם כולל מנגנוני יישום ברורים והוא קיבל תוקף של פסק דין (אני בכל זאת עורך דין…). ערבתי לקיומו בלב שקט. המעורבות והערבות שלי נדרשו בעיקר כדי לסייע בבניית האמון והביטחון העצמי של הצדדים, ואני שמח ומודה להם על שנתנו בי את האמון הזה.

אני מאמין באמונה שלמה שדיני המשפחה והמעמד האישי ביהדות הם הנכונים והטובים ביותר לאדם ולעולם על דרך הכלל. אני מודע לכך שכמו לכל כלל, גם לכלל הזה יש יוצאים מן הכלל ויש מקרים קשים וכואבים שלא את כולם אנחנו יודעים לפתור.

עם מי שחלוק על נקודת המוצא הזו ומבקש לבטל את ההלכה או לשנות אותה ללא בסיס, יש לי פחות שפה משותפת בעניינים האלה. עם מי שמקבלים את נקודת המוצא הזו ומבקשים לצמצם את מקרי הקצה הקשים ולהקל על סבלם של המעורבים בהם אשמח מאוד לשתף פעולה, ללמוד, ולהפוך כל אבן לשם כך.

לפעמים הפתרונות יהיו מערכתיים ולפעמים פרטניים. יהיו כנראה גם מקרים קשים שנעמוד מולם חסרי אונים בכאב רב וידנו תקצר מהושיע, אבל אני מאמין באמונה שלמה שזאת התורה לא תהא מוחלפת.