1. תלמיד חכם חשוב, לצורך העניין נקרא לו בשם הבדוי: יגאל, סיפר לי לפני לא הרבה זמן סיפור משעשע:

מזה שנים רבות שאחת לשבוע הוא נוסע לאזור הדרום, שם הוא מלמד מספר שעות תורה ויהדות במכינה קדם צבאית חילונית. בסך הכול, הוא העיד, הלך לו לא רע, החבר'ה היו קשובים, מתעניינים ואפילו מפרגנים.

לפני שלוש שנים, באחד מחודשי הקיץ הוא קיבל טלפון מראש המכינה, שכבר הפך להיות עבורו חבר קרוב. 'אני מתנצל', פתח ראש המכינה החילוני את דבריו, 'אבל השנה אני מעדיף שלא תגיע'. 'מה קרה', שאל אותו הרב יגאל, 'קיבלתם משובים לא טובים על השיעורים?', הוא התעניין. 'לא, זה לגמרי לא העניין', הודה ראש המכינה, 'פשוט החלטנו שאולי נכון יותר להפגיש את החבר'ה שלנו עם רבאיי רפורמי. בכל זאת, הם הרי חילונים'. הרב יגאל הצטער על הדבר, אבל הרבה לא היה לו מה לעשות.

חלפו שבועיים מתחילת אותה שנת לימודים ועל קו הטלפון נמצא שוב אותו ראש מכינה, מגמגמם, נבוך ומתנצל. 'יש מצב שבכל זאת תגיע אלינו השנה', הוא שואל. הרב יגאל שמח מאוד על ההזמנה המחודשת ומיד הסכים, אבל רק תהה בקול מה פתאום השתנה. 'שמע איזה קטע', סיפר לו ראש המכינה החילוני, 'החבר'ה שלנו במכינה פשוט כיסחו את הרבאיי הרפורמי. אחרי שלושה שיעורים הם אמרו לו, שלהיות חילונים גם הם יודעים – ים בשבת, אוכל לא כשר וערבוב בין בנים לבנות. אבל כשיש להם שיעורי יהדות ותורה במכינה בא להם', כך הייתה לשונם, 'להיפגש עם יהדות באמת'.

2. נזכרתי בסיפור המשעשע הזה אחרי שצפיתי בפרק הראשון של 'היהודי החדש', סדרת הדוקו של גורי אלפי, שבאה "לחשוף בפנינו את יהדות ארה"ב על כל גווניה וצורותיה השונות" (לשון אחד מפרסומי היח"צ של הסדרה). הסדרה, למי שפספס, שייכת לז'אנר חדש של סדרות דוקו, שהשם היותר מתאים להם הוא 'שידורי תעמולה'.

הפרק כולו, מתחילתו ועד סופו, נראה כמו ניסיון של 'חינוך מחדש' הכולל הכשרת הלבבות והמוחות להרגיש ולחשוב טוב על נשים עם כיפה וטלית (זו התמונה שחזרה על עצמה הכי הרבה פעמים), להכיר לנו כמה הרפורמים הם נחמדים וחביבים ולמסמס את כל הסיבות בגללן אנו חשים כלפיהם ניכור כל כך עמוק.

במשך ארבעים וחמש דקות של שכרון חושים, גורי מתרפק, מתמסר, מתמכר ומתעלף על ה'יהדות' הרפורמית. 'אין, אין, זה הדבר הבא, ואני אעשה הכול כדי שכולם ידעו מזה'.

מה לרפורמים ולדברי חז"ל?

3. במהלך הפרק הראשון גורי חווה מספר הארות ומתוך ליבו מתפרצות להן מספר תובנות רגשיות ומעמיקות – "אולי אנחנו החילונים בכלל רפורמים", הוא תוהה בקול במהלך פגישה אישית וחמה עם ה'רְבַּה' הקוריאנית, אשר מנהיגה את הקהילה הרפורמית הגדולה ביותר בניו יורק. היא מצידה מאירה לו פנים, מחזקת אותו במסע ההתפכחות שלו ולא יכולה שלא להסכים אתו שבעצם כל החילונים בארץ הם רפורמים, אלא שבינתיים הממסד הרבני מסתיר זאת מהם.

4. בשיאו של הפרק הראשון גורי נפגש עם לא פחות ולא יותר – 'מוהלת'. חס ושלום, שבטעות לא תבינו לא נכון, היא לא מחדשת כלום, היא בעצם רק מחזירה עטרה ליושנה, שהרי מי הייתה המוהלת באחת מבריתות המילה היחידות המוזכרות בחומש? זכרתם נכון, ציפורה אשתו של משה. גורי אלפי, מקשיב בקשב רב, ומלא בושה על כך שהוא – החילוני האורתודוכסי הארצישראלי המצוי, יודע פחות ממנה, האישה המיוחדת עם הכיפה הצבעונית לראשה. אם הפגישה הייתה מתארכת לעוד מספר רגעים, הוא אפילו היה מתנצל לפניה על כך שהוא לא זכה להיות נימול על ידי אישה כמו שכתוב בתורה, ורק סתם כך על ידי איש.

דרך אגב, מהיכן למדה אותה 'מוהלת' את כל הסיפור על ברית המילה שציפורה אשת משה ערכה, הרי בפסוקים הכול כתוב בצורה כל כך תמציתית וכל כך לא מובנת? אה כן, רש"י הוא מי שמלמד אותנו מה בדיוק קרה שם. רגע, אבל מהיכן רש"י ידע זאת? אה כן, הוא למד זאת ממסכת נדרים אשר בתלמוד הבבלי. ואני רק שאלה: מה לרפורמים ולדברי חז"ל?

5. שטחיוּת וחיצוניוּת, אלה הן ההגדרות העיקריות בהן זוכה תפיסת העולם של ה'יהדות' הרפורמית, גם אחרי צפייה בפרק הראשון של סדרת הדוקו-תעמולה החדשה. זה התחיל ב'רְבַּה' הקוריאנית, שאיננה מצליחה להבין מדוע היא ממשיכה להיחשב כגויה על אף שהיא מזדהה עם היהדות, זה המשיך עם מפיק הסרטים היהודי, שבמשפט אחד הפגין את יחסם המלגלג והטקסי של הרפורמים לתורה ("ברור שהיום אין בעיה לאכול חזיר, כשהכול כבר כל כך נקי…"), ונגמר במחשבה שהכול מתחיל ונגמר בבחירה החופשית של כל אדם כיצד לחיות, והקב"ה… מי הוא בכלל שיתערב.

אותה תפיסה שטחית וחיצונית של היהדות, התורה והעולם בכלל, גורמת שאפילו החילונים, אלו שעוד היה מקום לומר שימצאו ב'יהדות' הרפורמית בית חם, מתרחקים ממנה ובדרך כלל נותנים לה יחס מלגלג ולא רציני. יחס בסגנון של, 'אחי, אם כבר להיות כופר, אז רק באלוקים של האורתודוקסים'.

(צילומסך, מתוך היהודי החדש, כאן 11)

6. "היהדות היא עניין של בחירה", זו המנטרה הנשמעת פעם אחר פעם מפיהן של הדמויות הרפורמיות בסדרה; "אין לך שום בחירה, אתה יהודי וככה זה", זהו משפט המחץ של השופטת החרדית הראשונה בארה"ב, שהתראיינה גם היא לסדרה.

אז אומנם הבמאי בחר להבליט את השוני הזה, כדי לשים לנו מול העיניים את הפער האדיר בין ה'יהדות' הרפורמית המשכילה, הבוחרת והנאורה, לבין היהדות האורתודוכסית, שחיה חיים פרימיטיביים של הכרח וחוסר ברירה, אלא שבלי כוונה ובלי תשומת לב, הוא באמת עלה על נקודה עיקרית וחשובה –

הבחירה החופשית, על אף יחסי הציבור הטובים שיש לה, שייכת לצד חיצוני יותר של חיינו ודווקא הדברים המוכרחים והבלתי בחיריים, הם המהותיים והעיקריים. לא בחרנו להיות בני אדם ולא בעלי חיים, לא בחרנו להיות איש ולא אישה, לא בחרנו בכישרונות שיש לנו, ובכל זאת כל אלו הינם הדברים המשמעותיים והעיקריים ביותר בחיינו. ה'יהדות' הרפורמית מבליטה את צד הבחירה, כיוון שממילא הכול 'בלוף' מומצא ואנושי, ובתורה בולט צד ההכרח כיוון שבאמת הכול מתחיל ממנו הוא ולא ממנוּ אנחנו.

(צילומסך, מתוך היהודי החדש, כאן 11)

7. טרם ראיתי את כל הפרקים של 'היהודי החדש', אבל בליבי מקנן החשש שישנם כמה נושאים בהם הסדרה לא עתידה לעסוק.

אז גורי, אם אתה שומע, הנה עצתי לפרק סיום: חפש מקורות מידע אמינים וערוך מחקר קצר וענייני על עתידם של הרפורמים בעולם כולו ובאמריקה בפרט. הנתונים שתגלה אולי יעמעמו במשהו את הזוהר והיופי בו ניסית לצייר את התנועה העצובה הזו.

ה'יהדות' הרפורמית, על אף, וכנראה בגלל, הקרקס שהיא עושה מהתורה, על אף שהיא למעשה לא דורשת מחבריה להקשות על עצמם ולהתחייב בקיום מצוות, על אף ששעריה פתוחים לכולם – יהודים אמיתיים, חצאי יהודים, גויים גמורים ואפילו בעלי חיים – הולכת ומאבדת כל שנה אחוזים ניכרים מחבריה. בתי הכנסת שלה, שהיו מבנים מפוארים בקנה מידה בינלאומי, הופכים להיות מוזיאונים, מושכרים כאולמות תצוגה וננטשים בכל רחבי אמריקה והדור הצעיר מצביע ברגליו.

השבר אותו חשת אל מול הבורות שלך בכל מה שנוגע ליהדות, לא יפתר על ידי הניסיון לאמץ את המודל הרפורמי לתוככי החברה החילונית במדינת ישראל. את הצימאון שלך ושל רבים כמותך, צימאון להכיר את היהדות לעומק, היכרות של הזדהות ושייכות, היכרות של גילוי העולם הפנימי החבוי בכל יהודי, תוכל להרוות בלימוד תורה, תורה אמיתית, תורת ה', הבוחר בעמו ישראל באהבה.

דוד וכטל הוא תושב נוה העוסק בחינוך