פרשות תזריע מצורע מפגישות אותנו עם גורלו של דובר לשון הרע.

המשנה בתחילת מסכת כלים מדייקת שהפסוק "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו" מדבר רק על בתי ערי חומה, אותן ערים המוקפות חומה מימי יהושע בן נון, מה שאנחנו מכירים מפורים, אבל בשאר רחבי ארץ ישראל המצורע נשאר בביתו.

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

WhatsApp Video 2021-04-14 at 10.46.56

ההלכה הזו, שנפסקה ברמב"ם, לכאורה הלכה נקודתית, פה יוצא מביתו ופה לא יוצא, אבל לא, ההלכה הזו שופכת לנו אור מאוד גדול ומשמעותי על עם ישראל ומדינתו.

אחדות היא הבסיס לקדושה, כמו שראינו לפני שבועיים בפרשת צו, קרבן שלמים המתחלק לקב"ה, לכהנים ולבעלים – מתורגם "קודשיא", בעם ישראל הקדושה מחוברת לאחדות. באות הפרשות שלנו ומלמדות אותנו, שככל שאתה רוצה יותר להתקדש כך אתה צריך יותר להתאחד, או מהכיוון ההפוך, ככל שאתה יותר מתאחד כך אתה יותר מתקדש.

למה הכוונה?

עם ישראל היה חי בגלויות השונות, בתימן, במרוקו, בליטא, פה ושם, כל קהילה חיה את חייה, לא עניין אותה מה קורה בשאר חלקי העם היהודי, ובעצם לא היינו עם אחד, כמו שאומר הרב שאול ישראלי בדרשותיו ליום העצמאות, היינו אוסף יהודים, אוסף קהילות. עלינו לארץ, בנינו מדינה, וברוך ה' הפכנו להיות עם אחד בזכות קיבוץ הגלויות. אבל לא.

בעשורים הראשונים של המדינה היו בארץ לפחות שני עמים לצערנו הרב: ספרדים ואשכנזים, או שמאל וימין. היו סוגיות שקרעו את העם לגזרים ואנשים גדלו עם זה, חיו עם זה. כשדיברו על אחדות, לא דיברו על הרמוניה, על שילוב הכוחות בין כולם, אלא אמרו השתכנזות, אתה ספרדי – תעזוב את עולמך ולך להיות אשכנזי, זאת האחדות. וישנן דוגמאות נוספות מהסוג הזה.

ברוך ה' עלינו קומה באחדות, וממילא גם בקדושה. בדור הזה אנחנו נכנסים לבתי ערי חומה, יש יותר ויותר הרמוניה אמתית בין קבוצות שונות, למשל בתי כנסת המשלבים מנהגים ותפילות שונות מכל העדות והמנהגים, הרבה מאוד חתונות בין יוצאי פה ליוצאי שם, במובנים רבים אפשר למצוא הרמוניה בריאה ונכונה בין קבוצות העם.

כשאדם בא היום ומדבר על פילוג, כאותו דובר לשון הרע בבתי ערי חומה – הוא יוצא אל מחוץ למחנה, כי המחנה רוצה אחדות.

בהקמת המדינה וקיבוץ הגלויות התקדשנו מגלות לגאולה, וברוך ה' בתוך הגאולה בשנים האחרונות אנחנו עולים קומה לאחדות וממילא לקדושה גבוהה יתרה.