בבית הכנסת הגדול שבתמונה כאן, יש מקום ליותר מ-300 איש, גברים ונשים. ובכל זאת, נכון להבוקר, בתו סגול יכולים להתפלל בו רק עשרים איש, ובתו ירוק רק עד חמישים אחוז מהתפוסה. המשמעות היא שקהילה שיש בה משפחות עם ילדים, לא באמת יכולה לחזור להתפלל בבית הכנסת תפילות קהילתיות כי ילדים עד גיל 16, צריכים להישאר בחוץ.

זה מה שקורה אצלנו בפועל. אנשים לא מוכנים, בצדק, לוותר על תפילה עם ילדיהם, ולכן למרות שבירוחם אין עכשיו בכלל חולי קורונה, בלילות שבת עדיין אין תפילה בבית הכנסת שלנו, וגם ביום העצמאות הקרוב לא תתקיים בו תפילה קהילתית חגיגית.

אפשר לארגן תפילה בקניון הקרוב

אבל אם הקהילה שלי או שלכם תארגן נסיעה לשופינג משותף בקניון הקרוב או לסיור קהילתי במוזיאון, היא כנראה תוכל לעשות זאת, גם עם הילדים, בלי בעיה.

אם תלכו הבוקר לקניון או למוזיאון תראו שם משפחות שלמות בחלל סגור. לכל קניון יכולים להיכנס מחוסנים ולא מחוסנים, בהתאם לגודל – אדם אחד לכל 15 מטרים רבועים. גם בחנויות, תנאי הכניסה הם בהתאם לגודל. בחנות קטנה – אדם לכל 7 מטרים, ובחנות גדולה אדם לכל 15 מטרים. גם למוזיאונים יש כניסה של ילדים ונוער בהתאם לגודל. למוזיאון בגודל של פחות משלושת אלפים מטרים, אפשר להכניס אדם אחד לכל 7 מ"ר. למוזיאון גדול יותר – אדם אחד לכל 15 מ"ר.

אבל אם בסוף השופינג הקהילתי או הסיור יחד במוזיאון, הקהילה תרצה גם לקיים תפילה בבית הכנסת שלה, היא לא תוכל. הילדים ידרשו להישאר בחוץ.

במה נגרע בית הכנסת מהקניון והמוזיאון? כנראה בכך שאין לו לובי פוליטי. לאף אחד סביב שולחן מקבלי ההחלטות, לא דחוף להחזיר אותנו לבתי הכנסת. לקניונים יש לובי של אנשי עסקים וכלכלה. למוזיאונים יש לובי של אנשי תרבות. עיני לא צרה במוזיאונים ובקניונים. אני מבקר גם שם ונהנה. אבל מאכזב לגלות, כמעט בכל שלב לאורך הקורונה, שבמדינה יהודית, בית כנסת חשוב פחות ממוזיאון ומקניון.

==

אלישיב רייכנר הוא עיתונאי מקור ראשון.