למרות הכל אני חלק מהמגזר

"הדרך לנצח רעיונות גרועים – זה להציע ולשכנע עם רעיונות טובים יותר" – כך אמר ראש המכללות של חיל אוויר של ארה"ב כאשר אירעה תקרית גזענית באחת מהמכללות. הדרך להתמודד עם הכהניזם, שעבר נירמול מואץ במהלך השנתיים האחרונות, בציונות הדתית בפרט ובמערכת הפוליטית הארצית בכלל, היא דרך הפצת רעיונות טובים וחזקים יותר.

אוי לציונות הדתית שזהו הישגה

אני מודה שהייתי תמים כאשר חשבתי שעצם המסורת במחנה הדתי לאומי שהכהניזם יישאר מחוץ לשיח הנורמטיבי. אמנם מה שהאיץ את העניין הם אינטרסים פוליטיים ואישיים של ראש הממשלה, וממנו דרך לחץ לא מתון על מנהיגי הציונות דתית, ובראשם הרב חיים דרוקמן, זקן רבני המגזר. מפלגתו של ח"כ בצלאל סמוטריץ' לא נולדה לקרב את הכהניזם לשלטון, אבל נדמה שהשיקולים הפוליטיים שלו ושל אחרים הוא מה שהביא לפריצת דרך וכניסה שוב של הכהניזם לחיינו. והפעם תחת המטרייה של "הציונות הדתית". אוי לציונות הדתית שזו הישגה.

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

בן גביר בנאום הניצחון (צילום: אמיר אטינגר סרוגים)

שלא כמו בציבור החרדי, שם ההחלטה למי להצביע היא מצווה של ממש, ובוודאי הוא אקט זהותי מרכזי לכל אדם ואישה חרדית, לעולם לא הרגשתי שכך הם פני הדברים בציונות הדתית. הרי מימים ימימה, וביתר שאת בעשורים האחרונים, אנשי הציונות הדתית הצביעו למגוון רחב של מפלגות, וכמעט שלא הייתה מפלגה ציונות שלא היתה להם ח"כ מהמגזר.

בכל מובן אני שייך למגזר

אף אחד יגיד שזאב אלקין, חילי טרופר, ציפי חוטובלי, או תהילה פרידמן אינם שייכים לציונות הדתית. עכשיו שיש תחושה קשה של שבר ערכי, אומרים למי שמבקר – אם לא הצבעת לסמוטריץ' או בנט, אין לך זכות דיבור. בעיניי זה מעט מעליב. אני חי לפי השקפה ציונית דתית, רבותיי הם ציונים דתיים, ילדיי מתחנכים במוסדות של המגזר וקהילתי היא קהילה דתית לאומית. בכל מובן אני שייך למגזר. וכמובן אני מושפע מכל שינוי או מגמה שעוברות על המחנה.

אין לי שום ספק שרבים הצביעו ט', ובכללם בני נוער, שלא מתוך הזדהות עם ערכי עוצמה יהודית, אבל אין ספק שבמודע או שלא במודע, זה מנרמל את השקפת עולמם. יהיה לזה אפקט חינוכי וערכי בכל מערכות המגזר. אם עד כה לא היה באמת צורך להתייחס לתורתו של הרב כהנא מבחינת גוון בציונות הדתית (כמו שאין צורך להסביר למה אנחנו לא אוחזים מהרבי מסאטמר, או התנועה הרפורמית), מעכשיו זה בתפריט.

האם ויתרתי על הזירה?

באינסטינקט הראשון – זה מתסכל ומבאס, כאילו בשמי הכניסו סוג של צלם בהיכל. אבל מיד אחרי זה אני הרגשתי צורך בחשבון נפש. האם ויתרתי על הזירה? השקעתי מאמץ ליצור שותפים לרעיונות והשקפות שיכולות להתמודד עם ההשקפות הקיצוניות שיש במגזר? האם במאמץ להיות שחקן משמעותי במגרש הכלל ישראלי זלזלתי בהתמודדות הפנימית? בחצר האחורית? תמיד התלוננו שבוגרי הר הר עציון הלכו לבית הספר למשפטים וקריירה בהייטק, והחרד"לים הלכו לחינוך. זוכר לא פעם דיונים עם חבריי בהנהגת בני עקיבא ישראל על אי יכולת לגייס קומונריות מהזרם הדתי הליברלי, כי הם עסוקים במשימות (חשובות) אחרות, או שהחליטו להתגייס לצה"ל.

ואולי כדאי גם מעט לנחם ולומר שבאופן דמוגרפי וסוציולוגי לחרד"לים בכלל ולקיצונים בשולי המחנה יש אחזיה לא גדולה במיוחד. כאשר עוצמה יהודית רצו בנפרד הם קיבלו אחוזים בודדים מהציבור כמצביעים. אבל גם אם יש סיבות לאופטימיות, אין ממש סיבה לשאננות. מהרגע שמפלגה עם ההנהגה של הרב דרוקמן הופכת את איתמר בן גביר לשותף בכיר וחבר כנסת, אנחנו נכנסים לסרט אחר.

אני לא מאשים אחרים בתהליך שכבר קרה, אלא חושב מה אני יכול לעשות כדי לחזק את הרעיונות שבהם אני מאמין. יש זרמים של הומניזם דתי. יש גם הוגים דתיים שניתן וחשוב להעצים. כמובן הרב אהרון ליכטנשטיין והרב זקס זיכרונם לברכה מהדור האחרון ולא מעט רבנים מעדות המזרח. אבל זה גם אומר שבהשקעה הציבורית והחברתית של כל אחד ואחת מאתנו, אי אפשר יותר להשאיר את הזירה מופקרת. אין הרי וואקום בחיים. אני לא מוכן ולא מסוגל לוותר על המגזר הדתי לאומי, ומאמין שיש בו כוחות עצומים לתרום לחברה הישראלית, אבל הבחירות (הראשונות) של 2021 מהווה נקודה לחשבון נפש. הזדמנות להתגבש שוב על רעיונות חזקים לא פחות מתוך ההשקפה הציונית דתית, ולצאת לפעולה נמרצת להצליח בהפצתם.

דניאל גולדמן, לשעבר יו"ר של 'גשר' ותנועת בני עקיבא העולמי