10 ימים אחרי הבחירות, המצב הפוליטי נותר בעינו.

התסבוכת הפוליטית שישראל שרויה בו מעל שנתיים, נשארה כמו שהיא: מצד אחד נתניהו לא מצליח 4 מערכות בחירות להגיע למספר הקסם 61 ומצד שני, מחנה המרכז-שמאל לא מסוגל להתלכד סביב מועמד מוסכם. אלא שהפעם בתווך נמצאים 13 מנדטים של הימין שלא רוצים לשבת בשום צד.

ביום שני יגיעו נציגי 13 הסיעות לנשיא המדינה. שום מועמד לא יזכה למרבית ההמלצות, נתון שאולי יאפשר לריבלין גמישות בהחלטה על מי להטיל ראשון את המנדט, אבל גם מי שיזכה בה, לא צפוי לנחול הצלחה.

למרות שבוע חול המועד, המערכת הפוליטית המשיכה להתעסק בתרחישים פוטנציאליים ולקפוץ מכל הודעה של פגישה או חצי רמיזה בדבר ישיבה של מאן דהוא תחת מישהו אחר.

אך האמת צריכה להיאמר, אלא אם יקרה משהו בלתי צפוי (בסדר גודל של גנץ חובר לנתניהו אשתקד), סיכוייה של הכנסת ה-24, שחבריה ישבעו אמונים ביום שלישי, להאריך ימים קלושים מאוד.

מהן האופציות המרכזיות בכל זאת?

1. ממשלת ימין "על מלא" כמו שאוהבים להגיד בליכוד. כל מרכיבי הימין, כולל בנט וסער, מסכימים להיכנס יחד עם גוש נתניהו לממשלה חדשה, לראשונה באמת ללא שום מפלגה של המחנה השני, שאמור לאפשר ליישם מדיניות ימין אמיתית עם 65 מנדטים יציבים. השבוע קרא נתניהו לסער ובנט "לשכוח את משקעי העבר" אך נענה (בינתיים) בשלילה שלא משתמעת לשני פנים.

הבעיה של נתניהו, שלא נותר בידיו שום אשראי להבטחות שלו שישכנע אותם להצטרף תחתיו והאפשרות שדווקא בנט יהיה ראשון ברוטציה נראית קלושה גם כן. אפשרות אחת היא הענקת ראשות הממשלה לבכיר ליכוד אחר (יולי אדלשטיין?) אך לפחות כלפי חוץ לא מוכנים לדון בזה.

2. ממשלת מיעוט של נתניהו בתמיכת מנסור עבאס.  גם לאחר הנאום המפויס של יו"ר רע"מ, שנועד להכשיר את הלבבות לשיתוף פעולה קואליציוני היסטורי, נראה שגם בחזית הזו נתניהו יתקשה להוביל מהלך כזה. מעבר לשיכנוע של בנט לתמוך בנתניהו, הקרב מול "הציונות הדתית" של סמוטריץ' מתחמם ונדמה שאין צל של סיכוי לאישור שלהם למהלך כזה.

הערב כתבה חברת הסיעה, אורית סטרוק: "עצם העובדה שמדינת ישראל עוצרת את נשימתה לשמוע מה יגיד מנצור עבאס – היא בלתי נסבלת. וגם בלתי נסלחת".

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

מתוך נאום עבאס (מתוך ערוץ כנסת)

למרות שמכיוון הסיעות החרדיות יש קולות התומכים בשילוב רע"מ בקואליציה (הרבה בזכות הדמיון של האג'נדה הדתית-שמרנית), גם "הקוסם מבלפור" יתקשה לרבע את המעגל הזה.

3. ממשלת "שינוי" של כל מתנגדי נתניהו. לכאורה לגוש הזה יש פוטנציאל של 68 חברי כנסת. דא עקא, היא מתפרסת מנציגי הרשימה המשותפת ועד תקווה חדשה וימינה וללא שום ראש מחנה מוסכם. אין שום קונסטלציה פוליטית שתחבר את הקצוות הללו ולכן אי לכך אין שום היתכנות קואליציונית כזו וכל דיבור בכיוון הזה פשוט עקר.

4. ממשלת "אחדות" ייחודית. האם הפתרון טמון בחיבורים יוצאי דופן כמו שאמר נשיא המדינה? כאן המפתח טמון בעיקר בסיעות החרדיות. הסכמה שלהם להצטרף לממשלה עם בנט, סער, לפיד, גנץ ומיכאלי – מביאה ל-61 מנדטים, משאירה בקצוות את סיעת "הציונות הדתית" והליכוד מימין ואת הערבים ומרצ משמאל. רוטציה בין הצד הימני לצד השמאלי, תוך הבטחה לקידום נושאים בהסכמה והזזה הצידה של נושאי דת ומדינה בעיקר.

בנט וסער, ארכיון (צילום: פלאש 90)

ואחרי כל זה צריך לומר בפה מלא, כל אחת מהאפשרויות האלו נמוכות למימוש. מפת הפסילות, החרמות ומשחקי האגו, כמעט ולא מאפשרים מרחב תמרון. אפס אמון בין הפוליטיקאים השונים יחד עם הרצון לקיים את שלל הבטחות הבחירות, מובילים את ישראל למקום בטוח אחד, חזרה אל הקלפי.

השאלה מתי בין חודשי אוגוסט לאוקטובר. תשמרו מקום ביומנים.