ג'וזף אוברטון היה סוציולוג שעסק רבות בהבנה כיצד נושאים שהיו בעבר בלתי לגיטימיים לחלוטין בעיני הציבור, יכולים להפוך פתאום למרכז הדיון הציבורי.

"חלון ההזדמנויות של אוברטון" מציג שיטה בעלת חמישה שלבים להפיכת כל רעיון, הזוי ורדיקלי ככל שיהיה, לרעיון לגיטימי ואף פופולארי, על ידי כך שבכל פעם מזיזים רק במעט את ה"חלון" של מה שלגיטימי לדבר עליו.

על רקע תוצאות הבחירות הרביעיות והחשש הסביר שהפעם לא תקום פה "ממשלת ימין על מלא", ואולי גם בהשפעת הניקיונות לחג הפסח, מתרחש אחד משינוי התודעה החמורים ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית – הכשרת הרעיון של הקמת קואליציה עם מפלגה ערבית אנטי – ציונית על ידי לא אחר מהימין הישראלי.

השלב הראשון ב"חלון ההזדמנויות" החל מיד עם הקמת ממשלת העוועים של נתניהו – גנץ.

אחרי שלוש מערכות ללא מוצא והחלשות גוש "רק ביבי", נתניהו היה כנראה הראשון לזהות ש"אין הבור מתמלא מחולייתו", וקואליציית 61 בראשותו לא תקום עוד על קולות הימין לבדם. מהשמאל כמובן לא תבוא הישועה, ולכן המוצא האחרון היה קולות הערבים.

נתניהו מצא את הפרצה ברשימה הערבית העונה לשם מנסור עבאס, והחל לטפטף אותו במשורה לתודעה הציבורית הישראלית כמי ש"אפשר לדבר איתו".

כמובן שבמקביל נתניהו הקפיד להכריז כי עבאס והמשותפת הם "אותו הדבר" וכי לעולם לא ייסמך על רע"ם, אבל בזאת הצליח להזיז את חלון ההזדמנויות משלב ה"טאבו" לשלב "הרדיקלי – מקובל".

שולח את הנגבי

מיד לאחר שהתבהרו תוצאות הבחירות, וההבנה שללא סער ובנט אין לנתניהו יכולת להקים קואליציה, נתניהו שלף את הנשק המוכן מראש ושלח את חה"כ צחי הנגבי לאולפני הטלוויזיה כדי להתחיל לזרוע בתודעה הציבורית את רעיון הקמת הקואליציה עם עבאס כמוצא אפשרי.

כמובן שנתניהו נמנע מלהציג את הרעיון בעצמו ובכך שמר את הזכות להסתייג ממנו בכל רגע בלי לשלם על כך מחיר כבד, אבל בכך העביר את חלון ההזדמנויות לשלב "ההגיוני".

למען ההגינות יש לומר שסביר מאוד שביבי מעולם לא העלה על דעתו לשבת ברצינות עם עבאס, ואפילו לא להיתמך על ידו, והדבר נעשה אך ורק כדי לייצר מנוף לחץ מדומה על הצמד בנט – סער, אך מה שהתרחש לאחר מכן היה לא פחות ממחריד:

חה"כ איציק כהן הודיע שש"ס תשב עם רע"ם. אנשי תקשורת ופובליצסטים ימניים כמו שמעון ריקלין, קרוליין גליק, ינון מגל ושלמה פילבר מיהרו להסביר לנו למה המהלך נכון ואפילו מוכרח, והאירוע החמור ביותר התרחש השבוע כאשר רב בכיר בציונות הדתית ומגיש התכנית אראל סגל בערוץ 20 התיישבו אל מול אב שכול בניסיון לשכנע את הצופים, ואותו, מדוע המהלך לגיטימי.

בין שלל הטיעונים שהועלו במטרה להצדיק את המהלך היו האיסור לדחות את ההזדמנות הנדירה ו"ידם המושטת" של הערבים (שכנראה שונה מידה המושטת של כלל הרשימה המשותפת לפני שנה), והחשש מקואליציית "שמאל קיצוני" של בנט עם לפיד (שכנראה שמאלני יותר מעבאס לדעת תומכי ביבי, אבל ימני מדי למפלגת בל"ד שהודיעה שלא תמליץ עליו לראשות הממשלה)

בכייה לדורות

בזאת הושלם התהליך, והרעיון שאך עד לפני שנה היה בגדר טאבו גם לחלקים נרחבים בשמאל – מרכז הציוני ומנע את הקמת ממשלת כחול לבן על קולות הרשימה המשותפת, הפך השבוע ללגיטימי.

בין אם תתרחש החרפה ובין אם לא, מדובר בבכייה לדורות: ראשית, מדובר בהשפלת כבודו הלאומי של עם ישראל, כאשר המחנה הלאומי שבו נתלה בקולותיהם של אלו המחבקים את רוצחי בניו.

שנית, מעתה הסכר נפרץ, והמפלגות הערביות שעד עתה היו בגדר טאבו ולא נכנסו לשום קואליציה יהפכו לממליכות המלכים בממשלות הבאות.

ושלישית – הפסדנו שינוי אמת ביחסים עם ערביי ישראל. הוכחנו להם שהם משמשים רק ככלי שרת בידי מחנה אחד כדי לנגח את מחנה אחיו, ושאין להם צורך לבחור הנהגה עם יחס בריא למדינת ישראל כדי להשתלב בה, אלא רק להיות במקום הנכון בזמן תוצאות האמת.

 

עומר אללי – יו"ר ארגון הבמה לקידום שיח ציבורי משמעותי.