"ביקשתי שיצבטו אותי, אבל זה שוב קורה"

ביקשתי שיצבטו אותי, שאדע שזה באמת קרה שוב ואני לא מדמיינת. שוב מתמודד נפש, שוב העדר מענים בקהילה וסירוב המתמודד לקבל טיפול, שוב משפחה שאין לה לאן ו/או למי לפנות, ובצר לה היא מתקשרת למשטרה.

כשמערכת בריאות הנפש אינה מספקת (מספיק) מענים בקהילה למתמודדי נפש, כשהמתמודדים הללו משתחררים מבתי החולים (שגם שם המצב בכי רע, צפיפות נוראה, מעט מידי אנשי מקצוע והעדר מחלקות ייעודיות כדוגמת תחלואה כפולה) לתוך ריק גדול, ללא מסגרת, ללא מעטפת, ללא ליווי ו/או מענה, המעמסה כולה לנופלת על המשפחה, שאינה מסוגלת, ברוב המקרים, להתמודד עם הדבר.

נוכח שוטרים עם מדים החרדה רק גוברת

מצבו של המתמודד, שלא מוחזק כהלכה, מתדרדר מהר והמשבר מגיע. כשאין מענים, גם לא במצבי משבר, הלהבות מתחזקות, ההורים אינם יכולים לפנות לפסיכיאטר המחוזי, שהרי אין בידם כל חוות דעת רפואית (המתמודד מסרב לכל טיפול שהוא) ובצר להם הם פונים למשטרה.

לנוכח השוטרים, עם מדים, החרדה אצל המתמודד רק הולכת וגדלה, השוטרים אינם מיומנים למקרים כאלה ונטולי הכשרה, והתוצאה – המשבר מסלים והטרגדיה בדרך.

לאחר מותו של איאד, ביוני 2020, יזם נשיא המדינה, ראובן רובי ריבלין, ועדה בינמשרדית ובה ישבו גם אנשי מקצוע ונציגי קהילות וארגונים מובילים בתחום בריאות הנפש והמוגבלויות, בראשות מנכ"ל משרד העבודה והרווחה, ד"ר אביגדור קפלן, שדנה בהתמודדות כוחות האכיפה והביטחון מול אנשים עם מוגבלות ומתמודדי נפש.

הועדה ישבה על המכונה, וביום 16.2.21 הוגשו מסקנותיה לכב' הנשיא. אמו של שיראל ז"ל ואף אני, כיו"ר אמונת"כ – ארגון משפחות נפגעי תחלואה כפולה, העדנו בפני חברי הועדה.

כמה התפללתי שמסקנות הועדה וביניהן – הקמת צוותי משבר, הכשרות חובה ומתן כלים לשוטרים ויתר כוחות הביטחון, ייושמו במהרה וימנעו את האסון הבא. לצערי, זה לא קרה. האסון הקדים להגיע ועוד צעיר מתמודד הלך לעולמו.

שוטרים שיעברו הכשרה מיוחדת

אין לחכות יותר, יש להקים וללא דיחוי צוותי משבר שימנעו או לפחות יצמצמו למינימום את הממשק של אנשים עם מוגבלות עם גורמי המשטרה (שאינה גוף טיפול למוגבלותו של אדם).

צוותים מקצועיים שיתנו שירות ביתי, ינמיכו את הלהבות ויובילו לטיפול. צוותי משבר משני סוגים: האחד, למקרים שבהם המשטרה היא הכתובת העיקרית והקריאה נעשית על רקע ביצוע עבירה פלילית לכאורה – מקרים אשר בעיקרם מוגדרים כ"מצבי חירום".

צוותים אלו יהיו מאוישים על ידי שוטרים ייעודיים שיעברו הכשרות מתאימות ואנשי מקצוע מוסמכים מתחום הטיפול, המתופעלים דרך המוקד המשטרתי ותחת אחריות המשטרה.

השר אמיר אוחנה מגבה את השוטר היורה מחיפה

והשני, יוצא מנקודת הנחה שהמפגש עם המשטרה נגרם בשל חוסר במערכי טיפול או תמיכה נפשיים, אך ההתנהגות אינה מציבה סכנה ממשית. מצבים שבו האדם עם המוגבלות או קרוביו קוראים לעזרה לנוכח התנהגות חריגה, וסירוב המתמודד לשתף פעולה בטיפול.

המענה לקריאות אלה צריך להיות לא-שיטורי. הצוות יורכב מאנשי טיפול ויציע מענה מסייע שאינו מערב גורמי אכיפה ומטרתו- מניעת התדרדרות האירוע למצב שבו נדרשת התערבות משטרתית. שילוב השוטר בצוות יעשה רק שיש הכרח. צוותים אלה יתווכו וילוו את המקרה לטיפול בקהילה.

בנוסף וללא עלויות גבוהות מידי יש ליצור ולחייב הכשרות חובה ומתן כלים לגורמי האכיפה וכוחות הביטחון בבואם לטפל בתקריות בהם מעורב אדם עם מוגבלות.

הקמת צוותים כאלה לא יפתרו לגמרי את המורכבות, את האתגרים בהתמודדות עם אנשים המסרבים, עקב מחלתם, לקבל טיפול. יש צורך גם במיגור הסטיגמה והדעות הקדומות (המובילות לסטיגמה עצמית ולבריחה מטיפול), יש הכרח בהקמת רצף טיפולי שיקומי שכ"כ חסר כיום במערכת בריאות הנפש ובמשימות נוספות בתחום, אבל זו התחלה.

חובה מוטלת עלינו, על החברה ככלל ועל רשויות השלטון, בפרט, להגן על חייהם, גופם וכבודם של כל איש ואישה, ובוודאי על החלשים ביותר שבה. זאת גם אם הדבר כרוך במאמץ, הכשרה ומשאבים. בראייה ארוכת טווח תצא החברה כולה נשכרת מכך. אני לוקחת על עצמי, כנבחרת ציבור, להוביל את מסקנות הועדה ליישום ובמקביל לקדם את הרצף הטיפולי שיקומי ואת תחום בריאות הנפש בכלל. זו היא חובתי.

מיכל וולדיגר נבחרה כמספר 2 ברשימת הציונות הדתית לכנסת ובקרוב תושבע כחברת כנסת