בפרשת השבוע כתוב "וידבר ה' אל משה לאמר זאת תורת העולה…". מסביר רש"י שאין צו אלא זרוז. רש"י מביא את רבי שמעון שאומר וביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש חסרון כיס, ובקרבן עולה יש לכהן חסרון כיס כי כולו נשרף במזבח והכהנים לא אוכלים ממנו. מאחר ואין לכהנים שום רווח מקרבן העולה, היה חשש שהכהנים יתעצלו בעבודה נאמר להם בלשון צו כדי לזרזם בעבודה זו.
גם יציאת מצרים היתה במהירות, בזריזות ובחפזון "כי בחפזון יצאתם ממצרים".
בשער הכוונות כותב שפרעה הוא מלשון עורף, והעורף נמצא מאחורי הגרון. כל שפע שמגיע לגוף יורד מהראש, מהמוח. פרעה היה במיצר שבגרון, ינק את השפע ולא נתן לשפע להגיע למקומו.רק אור גדול (לא רגיל) שבא במהירות יכול היה לסנור את פרעה והמצרים ולהורידם מן המיצרים של הגרון והעורף,דבר שהביא את השפע המלא לעם ישראל. אור גדול זה מופיע בכל שנה בליל הסדר.
הבני יששכר כותב שמצרים היא ממלכת הכפירה וכמו שאמר פרעה "מי ה' אשר אשמע בקולו". במצרים לא הבינו שה' מנהיג את העולם, וחשבו שרק הטבע שולט בעולם ועולם כמנהגו נוהג ומעצמו מתנהל. לכן המצרים העמידו את הטלה שהוא בכור וראש למזלות כעבודה זרה שלהם, ובכך הם כמי שאומרים שהנהגת העולם בידי הטבע והמזל היא.
לכן כשהגיע זמן הגאולה שידד הקב"ה מערכות שמים וארץ באותות ובמופתים והראה השגחתו שהיא למעלה מן הטבע, ועל ידי יציאת מצרים נאמין שה' מושל בעולם ולא המזלות והטבע.
בני ישראל נצטוו לקחת את הטלה לקרבן פסח ולזרוק את דמו על המזבח, להורות שהכל תחת השפעתו ויכולתו של ה'.
המדרש כותב על "ויסב אלוקים" מכאן אמרו חכמים אפילו עני בישראל לא יאכל עד שיסב. מסביר הפנים יפות שבכל ליל פסח מתגלה האור הגדול שהיה במצרים, והאור מקשר אותנו למידת הבטחון שהיה לבני ישראל במצרים ללכת אחרי ה' אל ארץ לא זרועה.
זה עניין ההסבה שאפילו עני שבישראל יתחזק בבטחונו בה' ויהיה שמח בדרך הסיבה שהיא דרך החרות והרוחה מבלי חוסר כלל, כמו שהיה הבטחון חזק כשיצאו ממצרים לארץ לא זרוע.
כשאנחנו הולכים בזריזות ושמחה לערוך את ליל הסדר אנחנו משרישים בתודעתינו שאין טבע והקב"ה שולט בכל העולם.
תגובות
איזה עוקם, ואיזה הבאי ודבר שטות. יהודים שחטו והעלו לקורבן כבש, כי נמר היה מעלה אותם לקורבן במקום זה. בוחרים לשחוט את מי שהוא חלש ואינו מסוגל להתנגד, וזה הכל. כבשים,עזים, תרנגולות, יונים, ופרות/פרים שאין בהם די אומץ ושכל להתנגד לשחיטה. בבית המקדש השלישי שיקום, אני ממליץ לתת לכהנים להקריב קרוקודיל בכל יום, למען יידעו מה השם יתברך חשב על המהלך הזה של קורבנות, וכמה הוא אוהב את ההרג, שפך הדם, ועשן המוות המיתמר. כמה נעים להגיד ״קורבן״ ולהקריב את חייו של מישהו אחר. ועוד להרגיש שהקרבת משהו... נביאי ישראל סלדו מהקורבנות, ועוד יותר - מעם ישראל ההולך וגס, ובטוח שלעשות-על-האש בירושלים, תוך שאתה נותן חלק לכהנים (או לשריפה) בא במקום מוסר ואכפתיות חברתית. כל הלכות הקורבנות בע״ה כשיבוא משיח - יבוטלו מניה וביה.
דברי תורה מרעננים
רק הערה- מן הכבשים ומן העיזים תיקחו לא נורא...אין משיבין על הדרשן