כידוע, שנת הקורונה האחרונה פגעה פגיעה קשה במיוחד בחלק ניכר מן העוסקים בלימודי ארץ ישראל ובהדרכתה: הבילוי באתרי הטבע המוסדרים נאסר באופן גורף למשך תקופות ארוכות, וסיורים קבוצתיים בערים ובמרחבים הפתוחים היו אף הם על פי רוב בלתי אפשריים.
התוצאות, כאמור, היו מאד לא פשוטות: מדריכים, מורי דרך ומגוון עובדים בענפים הנלווים נאלצו לתור אחר פרנסה אחרת, ואין כלל ספק כי השפעותיה של תופעה זו ילוו אותנו עוד זמן לא מועט.
צילום: אזלת יד של הממשלה: קריאת השכמה מהר עיבלאלא שבמקביל לקשיים אלו, ולהיעלמותו הכמעט מוחלטת של הסיור בשטח, חווה העיסוק בארץ ישראל ובקורותיה, דווקא בשנה האחרונה, רנסנס מפתיע ומרגש במיוחד: יותר מכל תחומי הדעת האחרים, כך נדמה, הציפו את הרשתות ואת הקבוצות הקהילתיות מגוון כנסים, הרצאות ותכנים מקוונים, תוך יצירת היצע רחב במיוחד של נושאים והיבטים הנוגעים לארץ ולעברה, מן העת העתיקה ועד ימינו.
תכנים אלו, כפי שהסתבר עד מהרה, משכו אליהם קהלים גדולים במיוחד, מכל הסוגים ומכל הגילאים. כך, אירועים היסטוריים מקצועיים שמשכו אליהם לפי מגפת הקורונה עשרות בודדות של משתתפים (במקרה הטוב), נערכו כעת באופן מקוון בהשתתפות מאות רבות של מאזינים (ולעתים יותר מזה). כמו כן, סדרות מרתקות של תוכניות, הרצאות, הדרכות-דיגיטליות וכנסים שונים מילאו את זמנם של מאות אלפי אנשי מקצוע, חובבים ומתעניינים.
במידה מסוימת, השיבו החודשים האחרונים את העיסוק הציבורי בתולדות הארץ, לממדיו מראשית שנות המדינה: אז גדשו את הכנסים הארכיאולוגיים הציבוריים קהלים נלהבים וגדולים, שהגיעו מן העיר ומן הכפר, ומכלל המגזרים החברתיים במדינה.
כעת, עם היציאה ההדרגתית והמשמחת משנת המגיפה, דומה שעל כלל העוסקים בתחום – אקדמאים, מורים, מדריכים ואנשי תוכן – מוטלת החובה למצוא את הדרך לשמר גם בשנים הבאות את אותה מידת התעניינות ציבורית, לא רק בהיבטיה הפוליטיים והעכשוויים של הארץ, כי אם גם בקורותיה ובנופיה האנושיים והטבעיים לאורך הדורות. החמצתה של ההזדמנות שנקרתה לנו, בהקשר זה, תהיה מעציבה ומסתכלת במיוחד.
ד"ר ראובן גפני הוא ראש המחלקה ללימודי ארץ ישראל במכללה האקדמית כנרת
תגובות