השנה היא 2021 ועדין המושג אי שיוויון מגדרי רלוונטי ובועט מתמיד. אי שיוויון בשכר, אי שיוויון ביחס, אי שיוויון בעוד אלף ואחת תחומים…

ושלא תבינו אותי לא נכון, אני מתה על חגיגות ומאמצת בשמחה כל סיבה למסיבה – מיום האם ועד יום הנוטלה הבינלאומי (אמיתי שיש כזה), אבל כאישה אני לא מרגישה שיש לי צורך לחגוג את היום שרק מעצים את הפער בין גברים ונשים ומזכיר לי כמה הדרך עוד ארוכה מלהיות באמת "סיבה למסיבה".

אין לי צורך בגרפים שמראים כמה נשים הצליחו בדרך נס השנה לעומת שנה שעברה להתברג להייטק או לכנסת, אין לי צורך ביום אחד בו אשמע ברדיו יותר שירים של יוצרות מוכשרות, או אראה על השער של העיתון סוף סוף כמה פרצופים של נשים מעוררות השראה ובטח שלא דחוף לי "שיפרגנו" לי במבצעים מיוחדים (פיג'מה או בושם בהנחה אני יכולה לקנות בהרבה יותר זול ביום הרווקים הסיני, יום האהבה או כל בולישיט אחר).

חגיגה עם טעם מר (צילום: Shutterstock.com)

במקום זה הייתי מעדיפה שבשאר ימות השנה ידאגו שנשים יקבלו שכר הוגן, שנשים יוכלו להשתלב בעמדות מפתח בלי שישאלו אותן שאלות מביכות שבחיים לא היו שואלים אף גבר.

שנשים ירגישו בטוחות יותר להתלונן על גבר שהתנהג בצורה לא הגונה כלפיהן, בלי שקודם כל ינסו לחפש למה הן האשמות.

שנשים יוכלו לחיות בצורה בטוחה בבית בו הן גרות(!!!), מבלי שנשמע על עוד מקרי רצח או אלימות מזעזעים שנגמרים במקרה הטוב בכמה שנים בכלא לגבר האפס שהעיז להרים עליהן יד.

אין ספק שהעולם התקדם עם השנים בכל הנוגע למעמד האישה, כמו שהוא התקדם בעוד הרבה תחומים אחרים וזה בהחלט מבורך. אבל מכאן ועד לעשות יום בו אנחנו, הנשים אמורות לשמוח שקיבלנו את הזכויות עליהן נלחמנו במשך שנים עם ורדים ומבצעים מגוחכים בזמן שמספר הנשים שנרצחות וחוות אלימות מגברים רק עולה, בזמן שעדין אחת מתוך שלוש נשים חווה הטרדה מינית, בזמן שעדין יש אפליה מגדרית כמעט בכל תחום אפשרי – לא נראה לי בכלל כמו עוד סיבה לחגיגה, אלא יותר כמו עוד הרבה עבודה שיש לנו כחברה לעשות ויום אחד בטח שלא יספיק בשביל זה.

מקווה שבשנה הבאה נוכל כולנו לחגוג יחד עתיד טוב יותר, הוגן ושמח יותר כנשים, כחברה וכבני אדם בכלל.