אז נכון, קניוק ציניקן נשכן שלא בוחל באמצעים. לאורך כל הספר הוא נע על התפר שבין מציאות לדמיון. הוא לא באמת זוכר או בטוח שכך היו הדברים כהווייתם. אבל הוא שוטף, זורם ומספר בגוף ראשון, את חוויותיו כילד בן 17 שכובש את סן-סימון, מרגיש כמו מת בקרב בנבי-סמואל וחוטף כדור ברגל באמצע הריצה לעבר העיר העתיקה.
במשך 189 עמודים הוא מתאר את הרגע שלפני הקמת המדינה. את הכאוס המוחלט ששלט כאן, את העובדה שלא היה לנו צבא ולא היה פה סדר. הוא לא מסתיר ביקורת שיש לו על הממסד, על חוסר הצדק והשיויון, על ה'כיבוש היהודי' ועל דור שבז לניצולי שואה. מתאר מציאות שכמו קרתה אתמול, אך נשמעת שייכת לפרה-היסטוריה. למעשה, כל מה שהיה בארץ ישראל רגע לפני שנהפכה למדינה, היו ערבים ובריטים ומוטיבציה בשמיים.
"אני זקן, לא בריא, חושב על המדינה החדשה שהקים בן גוריון, היום בת שישים. הוריה אינם עוד בחיים ויורשיה טיפשים כסילים, שודדים רעים, שכחו מאין באו. והלא הזכרון קשה למי שלא היה שם ולא ראה איך אנשים טובים שגו ולא שגו, החליטו החלטות תמוהות אבל גם נועזות. לזכור, ועוד מעט קט לא ישארו אלה שהיו איתי שם, אף כי אני רואה שהיום יש יותר משהיו אז. הם התרבו אחרי המוות.
יש היום בית פלמ"ח הגדול מכל הפלמ"ח שהיה כשהיה פלמ"ח. ויש דור הפלמ"ח, שעושה סרטים פלמ"ח, ומארגן כינוסים פלמ"ח וּמֶמָנֵה וועדות הנצחה פלמ"ח. ומחלקים פרסים פלמ"ח, ומשכתבים הסטוריה פלמ"ח- מפעל לעיוות הזכרון פלמ"ח הקימו! "
כותב קניוק בעמוד 24, ואולי בכך יש תמצית של הספר כולו. ההרואיות שעשו מהמוות שנים אחרי, והצורה המעוותת בה ההסטוריה מועברת פה במדינה, בדרכים מאוד מגמתיות, על כמה היינו חזקים וגיבורים.
הספר הזה אומר- היה רע ומר, ומותר גם את זה, לספר לדורות הבאים. לא רק שבסוף סן-סימון שלנו. כי בשביל שסן-סימון שלנו תהיה שלנו מתו עשרות ילדים, חלקם יוצאי מחנות השמדה בגרמניה הנאצית. ככה סתם. כי הם בקושי ידעו להחזיק סטן, והיתה להם תחמושת דלה, פרוסת לחם עם חוביז'ה ליום ומים במסורה. והם התקלחו פעם בחודש וגם כשהיו בבית החולים הפציצו את התקרה שלראשם.
עם כל זאת, הספר נוטף גבריות אמיתית, שרירים, חיילים מסוקסים ואמיצים שבאמצע להתבגר. ויש בזה משהו רומנטי, מפעם כזה.
לי לפחות, הוא עשה חשק להוציא את הטוריות והאקורדיון וללכת להפריח את השממה. תקראו.
תש"ח, יורם קניוק
הוצאת ידיעות ספרים, 189 עמ'
