הייתי בן שלוש כשהתחילה האינתיפאדה הראשונה. אולי אפילו לא. שש שנים לפני הסכם אוסלו. אני לא זוכר הרבה אבל אני כן זוכר אבנים, בקבוקי תבערה, אנשים יורדים מאוטובוס, שאפילו לא היה מוגן אבנים, ויורים לעבר המחבלים. מערב פרוע של ממש.

זוכר את נחום הוס ויהודה פרטוש שנסעו ליד צומת הזכוכית באוטובוס ומארב של מחבלים ריסס אותם. זוכר את הגננת שלי שגילתה בבית שיש לך כדור בתוך הארנק. שבנס היא לא נפגעה. אני זוכר את מרדכי ושלום לפיד, זוכר שסיפרו לי על כך שנרצחו, זוכר שאחר כך, באחת הנסיעות מירושלים לקריית ארבע בשעת לילה מאוחרת, ראיתי רכב יוצא מסמטה חשוכה בלב חלחול ועוקף אותנו במהירות. אני זוכר את הפחד המצמית של ילד בן ארבע, חמש, שש, לא זוכר בדיוק, שחווה טראומה בשידור חי.

אבא לקח אותי ב-1993, בשנה בה חתמו על הסכמי אוסלו, לראות את ההקפאה הראשונה ביהודה ושומרון. לקח אותי לראות את ההריסות של יסודות הבתים שהרסו המשטרה בגבעת החרסינה. את הבניינים בקרית ארבע שנשארו סגורים במשך שנים. מעלים אבק ומחכים לדיירים שלקח להם שנים להגיע באדיבות הממשלה. זוכר את רבין מפזר הבטחות, את ויצמן מספר שהגיע השלום. שלום שלום ואיזה שלום.

● מצטרפים לדף הפייסבוק של סרוגים ונשארים מעודכנים כל הזמן

ב-1994, שנה אחרי פרוץ 'השלום' ישבתי בליל פורים בבית הכנסת מאחורי אחד בשם ד"ר ברוך גולדשטיין, זוכר את קריאת המגילה הזו כאילו זה היה היום בגלל שלמחרת בבוקר שמעתי את החדשות ולא האמנתי למשמע אוזני. 29 הרוגים מהצד שלהם, אחר כך מאות מהצד שלנו בתגובת נגד שלהם. זוכר את ה'סיטרואנים' – רכבי האבטחה הראשונים של הצבא. לקחו רכבים מסחריים קטנים, הפכו את הכיסא האחורי, הוציאו את הדלתות וכך אבטחו את האוטובוסים. חייל במושב הקדמי של האוטובוס עם מ.ק 77.

זוכר במיוחד עמידה של שעות במחסום תרקומיא, שם חיכינו לשיירה שתצא. זוכר את הוויכוחים המרים בין תושבי הקריה לבין עצמם – אחד תומך במעשה של גולדשטיין, השני מתנגד בחריפות. כמעט הלכנו מכות שם באותו היום. אני הייתי בן 10.

היו פיגועים בתל אביב ב – 1996, בירושלים. עלינו על קו 18 פעם. מיד אחרי הפיגוע המזוויע באותו קו ממש. פחד, אימה. אנשים רעדו והסתכלו אחד על השני בחשש. ירדו כמה שיותר מהר. אני לא זוכר אם אי פעם פחדתי ככה. אפילו לא שנים מאוחר יותר, כשנלחמתי במלחמת לבנון השנייה. הפיגוע בדיזנגוף סנטר ב-1996 תפס אותנו בקרית ארבע בהכנות לעדלאידע ראשונה ביישוב. כינסו אותנו באולם המתנ"ס. סיפרו על הפיגוע. אמרו שהעדלאידע התבטלה. עד היום יש לי ספרון קטן, עליו כתוב באותיות קידוש לבנה 'עדלאידע קריית ארבע התשנ"ו'. לעג לרש.

קופץ לאינתיפאדה השנייה. 2000. אני כבר בן 16. שומע על פיגועים, חלקם קרוב לבית. נוסע הביתה בדרך הארוכה דרך עמק האלה. יורים על גילה ועל כביש המנהרות. עולים על אוטובוס, רק בישיבה. הנהג מכבה את כל האורות ונוסע כמה שיותר מהר. לא עוצרים בשום מצב. גם אם יורים. מתחת לבית נוסעים טנקים, הורסים את המדרכות והכבישים, עולים לגג לראות את הירי מחברון, בום באמצע שבת – פוצצו את מתחם הממשל בחברון בגלל שהתבצרו שם מחבלים. בקרב בציר המתפללים הייתי מאה מטר ליד המקום. רואה את צוות הכוננות עולה. פעם ראשונה שבאמת הבנתי מה המשמעות של 'הליכת גיבורים', זוכר טנקים בצומת בכניסה לבית לחם – חומת מגן. יצחק הלך, ונתנאל ריאחי מהכיתה, אחיקם עמיחי ודוד רובין שהיה אחד החברים הטובים ביותר של אחי. עוד אח הלך אל הקבר. המורה של אחותי נרצחה במהלך שנת הלימודים. המורה המחליפה החזיקה אקדח בארנק.

אני סוג של תוצר טרור. למוד מלחמות בתור ילד. האחים והחברים שלי חוו דברים יותר קשים ממני. אחותי עושה מחקר על טראומה של ילדים באינתיפאדה השנייה. הבעיה היא שאי אפשר למצוא ילד אחד שלא חווה טראומה. הסיפור שלי הוא סיפורם של הילדים שגדלו במלחמת אוסלו, שלא חיים באשליות של 'אם תרצו אין זו אגדה' בעניין הסכמי שלום.

את הטעויות כבר עשינו, נתנו להם רובים, נתנו להם שטחים, נתנו להם מדינה ותראו מה יצא. אני לא יודע אם צריך לשבת איתם למשא ומתן, אני בטוח שלא צריך לחזור לערים הפלסטיניות אבל שחייבים ללמוד מהטעויות שלנו. 'אל תתנו להם רובים' צעקו הסטיקרים של שנות התשעים. נתנו. תראו מה קרה. אל תתנו לנו לחזור על טעויות שעשינו כבר בעבר. אפשר אחרת אך ורק אם נשמור קודם כל על עצמנו. המסר של 20 שנה לאוסלו היא לא להכות על חטא. המסר הוא לא לעשות שוב טעויות. קודם אנחנו, רק אחר כך הם.

==

חנן גרינווד הוא כתב בעיתון 'שביעי'.