א-ל-ו-ל

והימים ימי 'אלול'. מילה זו – אלול – היא מושג מכונן ב'עולם הישיבות' ובמוסדות התורה לגווניהם, כולל במחנה הדתי-לאומי. בישיבות הותיקות, מן האסכולה הליטאית-השמרנית, המילה 'אלול' מהדהדת בצלילי 'הימים הנוראים', בעיטוף תפילה ובתיגבור יראת שמים ותיקון המידות. בישיבות ה'מתחברות', מן הזן הניאו-חסידי, תרועת 'אלול' היא הכרזה והזמנה: 'המלך בשדה', פתוח לקהל הרחב, ללא תשלום.

["'המלך בשדה' הינו ביטוי נפוץ שנלקח ממשל שלימד אדמו"ר הזקן האומר שבחודש אלול הקב"ה נמשל למלך בשדה שיוצא מארמון המלוכה, מקבל בחיוך פני כל יהודי, ושומע את בקשותיו, כמלך שיוצא לאנשי עירו כשהם בשדה ושומע את בקשותיהם"; חב"דפיה].

כך או כך, אנחנו בעיצומו של 'אלול', פתיחת שנת הלימוד הישיבתית. זו העת לתת את הדעת לרשימה הארוכה – מדי – של ישיבות הסדר, ישיבות ציוניות גבוהות (ללא הסדרי צבא) ומכינות קדם צבאיות, ואולי גם מדרשות לבנות. ובעיקר, על ההתרבות השנתית הקבועה של רשימה תופחת זו. לפי מידע אינטרנטי קיימות כיום לפחות 100 מוסדות לבנים המיועדים לבוגרי הישיבות התיכוניות והתיכונים, מהן ותיקות, מהן חדשות ומהן חדישות.

אפשר לשאת ברכה על ריבוי מוסדות תורה "כמים לים מכסים", "להגדיל תורה ולהאדירה". אפשר להלל את גווני הקשת הרבים המפארים את היריעה הרחבה, ולשבח את עושר הצלילים המצטרפים לסימפוניה אדירה. אבל, וכאן בא האבל הגדול שהוא לב דברנו הפעם; אין צידוק לפיצול מוגזם זה, מכל בחינה שהיא.

● מצטרפים לדף הפייסבוק של סרוגים ונשארים מעודכנים כל הזמן

כל חטאי הפיצול

כפי שאני קולט – קיימת תחרות אדירה על לב התלמידים הפוטנציאליים (וכיס הוריהם?), המאלצת מסע שיווק של ראשי ישיבות ומכינות, ור"מים-מייחצנים, הכרוך לא פעם בהתבזות. יש ראשי ישיבות ומוסדות מכובדים שאין לבם ודעתם למירוץ זה והם נאלצים 'להרים ידים' לכניעה. ומנגד, קיימים מוסדות זעירים אשר לעתים מתקשים בליקוט מנין שחרית משלהם; קיימים מוסדות הנאנקים תחת המעמסה הכלכלית ותלמידיהם ניזונים "בקב חרובין מערב שבת לערב שבת" (ברכות יז,ב); קיים בזבוז אדיר של כפל משאבים מינהלי ולוגיסטי.

אך הבעיה איננה רק כלכלית. לדעתי זו שגיאה חינוכית לסגור תלמידים בגיל זה במסגרת 'כלובית' אשר אופקה ורוחבה הם ר"מ או שנים בלבד. לבי על חניכי תורה שאינם יכולים לטעום מן המרחב העשיר אשר יכול להציע רק מוסד 'חזק' ורב-רבנן. גם הצד החברתי, לדעתי, לוקה בחֶסֶר כאשר תלמיד בגיל 18-20 לא זוכה להתחכך במסה של לומדים, גם אם הם מ'חסידות' קצת אחרת. מוסיף על כך; 'אוירת ישיבה' ואטמוספירת מתח גבוה יכולים להיווצר רק בבית מדרש מרובה אוכלוסין, ולא ב'שטיבל'. וגם אם טועה אני באיבחון זה, מחוסר נסיון אישי (בס"ה בוגר 'כרם ביבנה') – עדין נימוקיי המינהליים תקפים וגוברים.

לא מכבר הופיעה ידיעה על סגירת 100(!) קורסים באוניברסיטה העברית בירושלים בלבד, אשר מספר הנרשמים אליהם זעום. בשנים האחרונות התנהל מהלך מטעם משרד החינוך שאילץ מוסדות להכשרת מורים בחינוך הדתי להתאחד. כמדומה שאיחודים אלו לא מיעטו את גיוון הקורסים ולא צמצמו את אפיקי הכשרת מורים, ואפילו לא ננעלו שערי קמפוסים אשר רק אוחדו מינהלית.

לאלץ איחוד, גם כ'שלוחות'

הכרחי לאמץ תהליך כזה גם בחזית הישיבות והמכינות. קריאתי מופנית לרשויות המתקצבות המחזיקות במקל ובגזר. אין סיכוי לריסון עצמי מצד רבנים החשים ש'בטנם מלאה', או שהם נולדו לעמוד בראש מוסד. רק שוט של אי-הכרה תקציבית יוכל לנתב איחודי מוסדות ועשיית סדר במגרש זה. ועדת רבנים, מחנכים או מנהלים – ללא שוט כלכלי – לא תצלח, וכבר 'היינו בסרט הזה' כשועדת רבנים בכירה היתה לכאורה הכתובת המוסמכת לאשר פתיחת ישיבות הסדר חדשות. עקיפות ופיתולי עקיפות התגנבו מכל עבר והועדה שבקה חיים…

אינני מתנגד לשיטת ה'שלוחות' לפיה מוסדות זוטרים ייחשבו כשלוחה של מוסד גדול ו'חזק', וינוהלו על ידו. במיוחד יש מקום לשלוחות שליחותיות, כאשר יש צורך לחיזוק קהילה ע"י מוסד חינוכי עם אתגר שליחותי. הקריטריונים לאישור מוסדות ע"י הרגולטור (משרדי החינוך והבטחון) יכללו גם היבטי מיקום, אך אין לאפשר עוד פירורי פירורין. בטוחני כי ראשי ישיבות 'גדולות' ימצאו דרכים לקלוט בתחומן, או תחת חסותן, את הרבנים האטרקטיביים ואת המחנכים האדמו"ריים. האילוץ והתחרות ייעשו זאת…

* * *

"והקמת לך אבנים גדולות ושדת אתם בשיד, וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת" (כז,ב-ג). רש"י: "נמצאת אתה אומר ג' מיני אבנים היו שנים עשר בירדן וכנגדן בגלגל וכנגדן בהר עיבל". וזהו! לא יותר אבני תורה!

==

המאמר נכתב במוצ"ש תצא ויתפרסם בעלון שבת בשבתו.