ביקורת סדרות: הדוקו שהולך לעשות כאב ראש למשטרה

ספק סביר

המקרה הפופולרי מכולם שייך כמובן לפרשת תאיר ראדה, שגם בחלוף יותר מ-14 שנים מסרבת לרדת מהכותרות והולידה לאורך השנים מספר רב של סרטי תעודה ודוקו שמנסים להציע פתרונות לתעלומת הרצח המסתורית הזו, שהמיתוג והעיסוק הציבורי שלה כל כך מושך ומסקרן, עד שנדמה כי הציבור לא מעוניין בכלל לשבוע ממנה. רק תתנו לו עוד.

האשמת חפים מפשע והפללתם, היא קטגוריה בפני עצמה בתוך ז'אנר ה"טרו קריים" והיא ברוב המקרים כמעט תמיד מצליחה לייצר עניין ציבורי. בכלל, ז'אנר הטרו קריים השתכלל מאוד בשנים האחרונות והרבה מכך בזכות הרשתות החברתיות, העיסוק הגובר של הנושא מצד הסטרימינג, ומעל הכול – ההתקדמות הטכנולוגית שהתפתחה מאוד בשנים האחרונות ושכוללת את תחום הבינה המלאכותית וטכנולוגיית ה "דיפ פייק".

הטכנולוגיה האחרונה שציינו משמשת כמנוע מרכזי בדוקו הפשע החדש של התאגיד "ספק סביר". הדוקו, שמשודר בשני חלקים מגולל את סיפורו של שמוליק אטיאס אשר הורשע ב-2012 ברצח שלטענתו לא ביצע כלל.

הרשעתו נשענת בעיקר על הודאה בפני מדובב שעומד בפנים מבוישות ומזויפות (אמרנו דיפ פייק, לא?) לאורך הסדרה כמי שמבקש להכות על חטא ולחזור בו מההרשעה שביצע לדבריו לאדם חף פשע.

הצפייה בסדרה מותחת יריעה מטרידה ומסקרנת וחושפת כיצד מתנהל אחד ההליכים הכי דרמטיים מסקרנים ובעייתיים של מוסד המשטרה, אשר מעמידה אותו, כצפוי, באור בעייתי, מבעית ומטריד.

קשה עד בלתי נתפס להאמין שבן אדם יושב בכלא גם ברגעים אלה ממש על לא עוול בכפו, וכל זה לאחר שנפל קורבן לשימוש ציני במניפולציה משטרתית. בהמשך הסדרה, העניינים כצפוי מתחילים להסתבך. זאת לאחר שהמדובב ימצא את עצמו ברכבת הרים רגשית שמורכבת מחזית עם המשטרה וחזית נוספת וחשובה לא פחות – מצפונו הרגשי.

הבמאית לימור פנחסוב ("עובדה") עסקה באופן דומה בסרטה הקודם מ-2018 "הנאשמים – אל מותהמין" אשר נתן במה לשלושת הנאשמים ברצח הילד דני כץ אשר טענו לחפותן.

בעיסוקה הנוכחי היא עושה קפיצת מדרגה אמיתית מהסיבה הפשוטה: אם הסדרה תצליח לגרום לשחרורו של אטיאס מבית הסוהר, יהיה מדובר בהישג ממשי ובעיקר ביצירת קו פרשת מים שיוליד אחריו עיסוקים נוספים של מקרים דומים שעוד יבואו וישנו הרבה ממה שהכרנו.