אתר הבית של המגזר הדתי
דואר אדום
זמני היום

בגלל הקורונה: קשישים נפטרים בבדידותם

זכינו לבקר את סבתא שלנו רק פעם אחד לפני שנפטרה. ההתדרדרות המהירה שלה עד הסוף המר, קשורה קשר הדוק להנחיות שבודדו אותה מכולנו. מדינת ישראל מצליחה להאריך את חיי הקשישים אבל הופכת אותם לסיוט

בגלל הקורונה: קשישים נפטרים בבדידותם
  אילוסטרציה, למצולמים אין קשר לנאמר בכתבה (צילום אדם שולדמן)

אם היו אומרים לכם שכדי לעצור את מגיפת הקורונה אתם צריכים לאשפז את בת ה3 שלכם בבית חולים לבד, כמעט בלי אפשרות לבקר אותה, הייתם מסכימים?

ובכן, זה בדיוק מה שקורה לאלפי משפחות בישראל, רק שבמקום פעוטות מדובר בסבתות וסבים.

זקנים. כן, זקנים. קשישים. לא אזרחים וותיקים ולא גמלאים או כל מילה מכובסת אחרת. זקנים שחלקם הגדול סובלים מדמנציה או אלצהיימר. אנשים שהתודעה שלהם משטה בהם ומאמללת אותם והדבר היציב היחיד בחייהם הוא המשפחה והעובדת הזרה. הקשישים הללו חסרי אונים בדיוק כמו פעוטות וזקוקים לנוכחות של אדם מוכר לא פחות מלחמצן ותרופות.

סבתא שלי הייתה בין הראשונים בארץ שנכנסו לבידוד. אי אז בפורים, כשעוד לא היה לנו רבע מושג מה מצפה לנו היא נכלאה בדירתה הקטנה עם העובדת הזרה (המדהימה) שלה, ואז לא היה לנו מושג שבעצם נגזרו עליה ייסורים ובדידות איומה.

הסבתא שיצאה מהבידוד ההוא הייתה חלשה יותר, מבולבלת יותר, חולה יותר.

צפינו בהתדרדרות המהירה שלה

בכאב עצום צפינו בהתדרדרות המהירה שלה. מדרון חלקלק שלקח אותה למחוזות אפלים של סיוטים ופחדים ובלבול קיומי. זה לא שלפני הקורונה הכל היה תותים, בכל זאת אישה בת 92 עם התחלה של דמנציה. אבל ברור לכולנו שההתדרדרות המהירה שלה עד הסוף המר קשורה קשר הדוק להנחיות שבודדו אותה מכולנו. שעשו הכל כדי לשמור עליה בחיים, אבל הפכו את החיים האלה לבודדים, עצובים, סיוטיים.

בשבוע האחרון לחייה קרה הנורא מכל והיא חלתה בקורונה. היישר מבית החולים היא נלקחה למחלקת קורונה לתשושי נפש שמוקמה בחניון תת קרקעי וטופלה על ידי אנשי צוות שהיו מדהימים ומסורים, אבל הם לא המשפחה שלה.

אנחנו זכינו לבקר אותה פעם אחת יום לפני שנפטרה שם, בודדה. ביום הפטירה ביקשתי להגיע לביקור. כמחלימה מקורונה חשבתי שיהיה לי קל יותר לקבל אישור. העובדת הסוציאלית (המקסימה) הסבירה לי בצער שהיא לא יכולה לאפשר את זה, מדיניות הביקורים מאוד קפדנית וכשיגיע התור שלנו שוב יעדכנו אותנו. היא אפילו לא ידעה לומר לי כמה זמן נצטרך לחכות.

כעבור שעתיים קיבלתי את ההודעה על מותה.

שומרים על הגוף מזיקים לנפש

הקורונה היא מחלה איומה (גילוי נאות- הכותבת חלתה בקורונה וסובלת עד היום מתופעות לוואי). אני בהחלט חושבת שכולנו צריכים להקריב הרבה כדי לעצור את ההתפשטות שלה. אבל אי אפשר להמשיך ולהוריד את התינוק עם המים באופן כל כך עיוור.

מקבלי ההחלטות מנחיתים עלינו שוב ושוב ושוב הנחיות שבאות לשמור על הבריאות הגופנית אבל מזיקות באופן אקוטי לבריאות הנפשית- של מתבגרים שנשארים ימים ארוכים לבד מול מסך, של מפוטרים שנזרקו לתהום של אבטלה ועוני, של נכים שנשארים בלי מערכת תמיכה, של הורים שנחנקים מהג'ינגול הבלתי אפשרי בין העבודה לילדים ושל קשישים. שנגזר עליהם לבלות את ימיהם האחרונים על האדמה הזו בבדידות קשה מנשוא.

חשוב לי לציין שאין לי מילה של טענה כלפי אנשי הצוות המדהימים שעושים עבודה בלתי אפשרית בבתי האבות, בדיור המוגן, בבתי החולים ובמחלקות הקורונה. הם עושים את כל מה שהם יכולים ומעבר לכך וגם הם משלמים מחיר נפשי כבד. הטענה היחידה שלי היא כלפי חברי הכנסת שלנו, כולם, שמאפשרים לסאגה הזו להימשך.

שואלים אותי מה אפשר לעשות אחרת?

ובכן, הרבה. זה דורש קצת חשיבה מחוץ לקופסא, ותקציבים. ובעיקר שיהיה אכפת למקבלי ההחלטות, שיתנו לאנשי המקצוע את האפשרות לייצר פתרונות. או לפחות יטרחו להתייעץ איתם.

רוצים רעיונות? הנה, על קצה המזלג:

צריך לייצר מדיניות ביקורים גמישה ולעודד בני משפחות להגיע לבקר את הקשישים כבר בבתי האבות באופן קבוע, להמליץ להם לצאת יחד לסיבוב בחוץ שם הסיכוי להדבקה נמוך בהרבה.

כשיש צורך יש לאפשר לבני המשפחה לעשות בדיקות קורונה קבועות לפני ואחרי הביקורים באופן נגיש ונח. לקשישים עריריים חייבים להצמיד מבקרים קבועים אחרים-בהתנדבות או בשכר.

מרגע שהקשישים נדבקים צריך להכניס לתכנית הטיפולים שלהם במחלקות שיחה קבועה ביום עם איש צוות קבוע המוכשר לכך, פעילויות מוזיקה וספורט בהתאם למצבם, להוציא אותם ככל האפשר לטיולים באוויר הפתוח והחשוב מכל- לאפשר ולהפציר בבני משפחה ובמטפלות לבקר גם במחלקות באופן יום יומי- או על ידי חליפות מיגון או דרך מחיצות זכוכית הרמטיות.

סבתא שלי הייתה בת 92, כך או אחרת לא נשארו לה הרבה ימים לחיות. כמוה יש עוד מאות אלפים. אז אולי מדינת ישראל מצליחה להאריך קצת את החיים שלהם, אבל היא הופכת אותם לסיוט.

 

רבקה ליאון זדה, עובדת סוציאלית, נכדתה של אביבה ליאון ז"ל שניהלה את השירות למען הילד במשרד הרווחה ונפטרה מקורונה לפני כשבועיים

מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו
תגובה אחת מיין לפי
1
כמה נכון. כל...
בבר מבבר שבע | 18-01-2021 23:33
כמה נכון. כל מילה