בראשית השבוע התבשרנו מפי מנהיגי שתי המפלגות המייצגות בעיקר את הציבור הדתי-לאומי, הבית היהודי והאיחוד הלאומי, על מהלך של איחוד ביניהן, לקראת הבחירות הבאות.
כדי לייצג את דעתי באופן הנחרץ ביותר, אהיה חייב לפתוח בשורה האחרונה:
אני מתנגד לאחדות של מפלגות הבית היהודי והאיחוד הלאומי. יותר מזה – אני חושב שהיא מזיקה. זאת אומרת, לא שאני מתנגד לערך המהותי של האחדות, שהוא יסודי ועקרוני במיוחד בעם ישראל, אלא שמאסתי באחדות המעושה והמיותרת שמנסים לכפות עלינו בחירות אחרי בחירות קברניטי מפלגות הימין הדתי-מסורתי.
אין לנו צורך באחדות שסופה להתפרק אחרי התנגשות בקרחון ההקפאה הבא משל היתה הטיטאניק ה"מפוארת" שתטביע אחריה(שוב) את שברי הציבור הדתי לאומי.
על ההבדלים המהותיים בין המחנות עמדתי כבר לפני הבחירות האחרונות.
כשצעדתי לקלפי בבחירות האחרונות וחככתי בדעתי למי להצביע, בצבצו מולי שני פתקים לבנים שביניהם ניסיתי להכריע. האחד – ט', והשני – ב', ביחד פעם הם היו טב, או לפחות ניסו להיות ואחר כך החליטו שוב לרוץ כל מפלגה לבדה.
הראשונה, האיחוד הלאומי, כך הבנתי, לא תשב בקואליציה. ולא משנה באיזה הרכב. כמעט. השניה, הבית היהודי(מפד"ל החדשה) – תשב, בנסיבות מסויימות. ולכן לא הופתעתי אפילו קצת עם הרכבת הממשלה וחתימת ההסכמים הקואליציוניים.
גם לו היתה יושבת האיחוד הלאומי בממשלה אחרי הבחירות היתה פורשת עם גזירת ההקפאה של ביבי. בלי לנתח אם זה צעד נכון או לא, זוהי גישתה – הכל או כלום, וחברי הסיעה שחרטו את הערך של ארץ ישראל השלמה כערך המרכזי שלהם לא יתפשרו אפילו על דקה בקואליציה שפועלת נגד אמונתם.
והבית היהודי – שלא פוסחים על ארץ ישראל (מהצד השני יש שיטענו שכן וברגל גסה) אבל חורטים על דגלם ערכים נוספים בחשיבות לא פחותה, של השפעה על צביון היהודי במדינה והשקעה בחינוך – לא ימהרו לפרוש מקואליציה שלא פועלת לפי אמונתם. כמובן – יהיו קווים אדומים(יש כאלה שיגידו גמישים מדי) שכן יגרמו לחברי הסיעה לפרוש.
בגישה "המתפשרת", יטענו כצל'ה וחבריו, אי אפשר להוביל מהלך אידיאולוגי ולעמוד על עקרונותיך.
לעומת זאת, בגישה "הדיכוטומית", אם כך אפשר להגדיר אותה, יטענו הרשקוביץ וחבריו, אי אפשר לנהל מדינה, והתינוק שנשפך עם המים ימצא את עצמו גוסס ושבור מגשש למעט אוויר לנשימה.
כך שאם נודה על האמת – הכישלון בבחירות 2006 היה יותר מצפוי. גם הצבע הכתום שנטף משלטי הבחירות שצעקו "יחד יהיה טב", לא עזר לאחד שתי גישות שסופן להפרד, גם אם הן נראות כחטיבה אחת במבט ראשון.
כי החיבור הוא לא אמיתי. הוא היה רק "טב", ולא "טוב" כי לא זכו חברי כל הסיעות להשית ביניהן את ו' החיבור שתתבסס על בניית גרעין עקרוני, של מפלגה שפועלת כולה כגוש אחד.
אז אל לנו להרים גבות כתומות ומרוטות למשמע תגובתו של פרופ' אריה אלדד בעקבות מהלך האחדות: "באופן עקרוני אנו תומכים באחדות, אבל בימים שבהם הממשלה מתכוונת להמשיך את ההקפאה עולה השאלה האם כצל'ה יפשיר את הרשקוביץ או הרשקוביץ יקפיא את כצל'ה".
יהיה נכון להדגיש שכרגע האיחוד הוא למעשה רק בין שני ח"כים מהאיחוד הלאומי, ובלי מיכאל בן-ארי ופרופ' אריה אלדד. אבל השאיפה והחזון של כצל'ה והרשקוביץ הוא שגם הם יצטרפו לסירה, ובן-ארי אף הביע נכונות להצטרף במפורש.
והסירה הזו – סופה לטבוע. אם לא בהתפרקות וריצה בנפרד, נקבל את זה בהתפצלות בין האופוזיציה לקואליציה, או בבריחת מצביעים והפחתת הכח המשפיע של הציבור הדתי-לאומי על תהליכים במדינה.
אז תודה לכם, נציגינו היקרים, על ניסיון יפה ומתוקשר לאחדות.
אבל אחדות כזאת לא רק שלא תחזיק יותר מכמה חודשים (וקל וחומר שלא לבחירות), אלא רק תזיק לכוחו של הציבור הדתי-לאומי כשתסיט את מצביעי הקצה של שתי המפלגות למפלגות אחרות(ברוך מרזל וליברמן מכיוון אחד והליכוד מהכיוון השני), ותדרדר את כוחם של נציגנו בכנסת.
בתפילה לאחדות אמיתית.
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
