לאחרונה התפרסם סרטון במדיה, בו רואים את מרן הרב זצ"ל בכמה הזדמנויות הולך, משוחח בחיוך, ואף שותה תה עם הוגים ישראלים ופשוטי העם.

כאשר ראיתי לראשונה את הסרטון, הייתי מרותק. מחשבות ותחושות רבות נעו בי- מחד שמחה ותדהמה לראות את הרב ממש חי. מאידך- תחושה לא מוסברת של חילול עלתה בי.

אנו עמלים בישיבות ובבתי המדרשיות השונים על תורת הרב, ביראה גדולה. מכל הדורות האחרונים אין מי שישווה לו בכלילת המעלות. עמקות הרזים והגאונות בנגלה, יכולת הניתוח המלאכית שלו את המציאות, היחס לכל חי באשר הוא, משנתו הסדורה בכל נושא תרבותי ותורני, עשיה ציונית, הקמת ישיבה מרכזית, השראת רוח הקודש, וכתיבה אין סופית של אגרות וקבצי מחשבה. כל אלה- בכפיפה אחת בלא סתירה, באדם הגדול בענקים, שלוחא דרחמנא לדור התחיה, הרב זצ"ל.

כשאני חושב משהו באמונה, ואחר כך לומד אחרת בכתבי הרב, אני בודק היכן טעיתי. הוא המצפן, לעומתו מתיישרים.

בראיית סרטון של הרב, ראשי לא הצליח לגשר על הפער בין הרב כדמות נצח אל מול הרב כאדם חי ומהלך, שותה תה ומשוחח עם הנציב הבריטי ואנשים רבים, בעניינים פעוטים מן הסתם. כיצד דמות כה נשגבת מוצא זמן לזוטות, וחש נינוח בקרב ההמון הפשוט.

[[[http://www.youtube.com/watch?v=vkYPBUphWP0]]]

כמו בכל מאורע או קונפליקט בחיים, אני שואל את עצמי מה אוכל לקחת לעבודת ד' מכך. במה נוכל לשכלל את עולמנו הערכי לאור התחושות הללו.

תוך כדי מחשבה, נזכרתי בתחושה דומה שעלתה בי לפני שנים, בקריאת צוואת הרב, המופיעה בתחילת הספר 'לשלושה באלול' שערך הרצי"ה. זה לשון הצוואה:

בעה"י, כא אייר עטר"ת, לונדון. בין שעה ט' ל י' בבקר

תוחלתי לד' היא שירפאני רפוא"ש ברחמיו, בתוך שאר חולי עמו ישראל, ויזכני לשוב לפניו בתשובה מאהבה, בחסדיו המרובים. ביחוד יזכני לתקן כל אשר העויתי בין במה שבין אדם למקום ובין במה שבין אדם לחברו, ויחנני לשלם את כל חובותי.

והנה לדאבון ליבי איני זוכר את פרטי החובות, אבל אקוה לד' שיעוררני ויזכירני מכולם, ויעזרני לשלם את הכל. וקצת ממה שעולה על זכרוני רשמתי בפנקס הקטן, כרוך בד לבןף שיש שם קצת שירים ג"כ, ועלים אחדים נמצאים אצל צב"י שיחי', שנקרעו מפנקס זה, ועליהם ג"כ רשומים איזה חובות.

והנה הספרים שיש בדירתי פה רובם אינם שלי, יזכני ד' להשיב כולם לבעליהם, וגם בביתי ביפו ת"ו נמצאים הרבה ספרים של אחרים, יזכני ד' לברר את הכל ולהעמיד הכל על נכון.

יה"ר שיתן בלב כל מי שצערתיו וחטאתי נגדו, שימחול לי במחילה גמורה, ואני ודאי מוחל וסולח לכל, ואדרבה אני מחזיק טובה על כל צער ועלבון שנעשה לי. ויה"ר שלא יענש שום אדם על ידי, וישלם ד' לכל איש מישראל אך טוב וחסד. אנא ד' הושיעני ורפאני ברב חסדיך ושגבני בישועתך, הושיעה את עם קדשך והחיש אור ישועתך וקדש שם קדשך בכל העולמים, אמן.

הנכנע ומצפה לישועה

איה"ק

השעון של זהב שלי עם השרשרת הוא ממתנתו של היקר שלעזינגר ז"ל, ויש לי קצת פקפוק על המתנה, יזכני ד' לתקן כראוי וכבירור כדת תוה"ק.

הנ"ל.

● מצטרפים לדף הפייסבוק של סרוגים ונשארים מעודכנים כל הזמן

מכל עולמו של הרב, מכל תורתו, מכל דאגותיו, בחר הרב לעסוק בצוואתו בענייני חובות כספיים פעוטים. ספרים שלא החזיר, שעון, חובות פה ושם. בזה עסק לפני מותו.

מסתבר, שעלינו להבחין ולהדגיש מדריגה נוספת בעולמו של הרב, מדריגה שאינה מובנת מאליה.

מדרכו של עולם, שלפעמים מרוב גדלות הקודש איננו שים לב לקטנות הקודש. מרוב שאנו כבושים תחת האור הגדול של תורת א"י, איננו שמים לב גם למידות הפעוטות יותר, העומדות בבסיס כל התורה הזו, וגם מפארות אותה כפארות האילן המבטאים את השורשים.

לפעמים לימוד תורה גדולה גורם דוקא לדעה גסה, כמבואר במס' תענית- "מעשה שבא רבי אלעזר ברבי שמעון ממגדל גדור מבית רבו, והיה רכוב על חמור ומטייל על שפת נהר, ושמח שמחה גדולה, והיתה דעתו גסה עליו מפני שלמד תורה הרבה. נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר. אמר לו: שלום עליך רבי! ולא החזיר לו. אמר לו: ריקה, כמה מכוער אותו האיש! שמא כל בני עירך מכוערין כמותך?".

"שמחה גדולה", "תורה הרבה". גדלות. והגדלות הזו, מסוכנת אם אין בה שימת לב לפכים הקטנים של המציאות, למידת הרחמים ולשבריריות של העולם הזעיר המעשי שאינו בדרגת הגדלות שבה נמצא הת"ח הגדול.

כך כותב הרב בהקשר אחר אך דומה (עין איה שבת ה יב)- "עוצם הגדולה, כשם שהיא מתראה ומתגלה בדברים הגדולים והכלליים, כך היא מתגלה בדברים היותר קטנים, הפרטיים. דוגמת מעשה ידי יוצר כל, שכשם שאנו קוראים "מה גדלו מעשיך ד'", כך אנו מרחיבים להשתומם השתוממות של הדר וזיו אורה לאמר "מה קטנו מעשיך ד'", "המגביהי לשבת, המשפילי לראות". כי רק נפש גדולה, הראויה להיות מרכזית להנהגת קהל רב, היא יכולה לשער אל נכון כמה גדול הוא ערך הקיבוץ של דיוקי חוקים הנובעים מאוצר נחמד וקדוש כשהם משתמרים יפה, וכמה הם מצטרפים לקלקלה והשחתה כשהם מזדלזלים. ע"כ, בהיות הנשמה ההיא, הגדולה, במצב רוממותה, לא תעלים עין מכל דיוק רחוק, ולא תסוג אחור מהשגת המטרה הכוללת, ע"י הקיבוץ היותר רחב של כל הדברים הגדולים עם הקטנים המתאחזים בה".

דווקא העוסקים במשנת התורה הגואלת, בלימוד אמונה בגדלות ובעמקות, נדרשים לשים לב למידות כולן, ההלכתיות והמוסריות כאחד.

עלינו לדעת להבחין ולכונן בתוכנו, עולם פנימי של מוסר ויושר, עולם של קטנות הקודש, הבא מתוך ועל גבי עולם הגדלות.

בזה היה עסוק הרב בתקופתו האחרונה- הוא דאג להיות ישר במידות, הוא דאג לאחדות הגדלות עם הקטנות. בחובות הוא עסק, בשען שעל ידו, במידות הכי בסיסיות של 'מסילת ישרים'.

הסרטון של הרב מהלך ושותה וצוחק, יש בו כדי לעורר שוב את הנקודה הזו. הרב היה מלאך ד', דוקא בשל היותו מסוגל להופיע קדושה ועדינות נפש בגדלות ובקטנות כאחד. היה עונה לכל אחד לפום דרגא דיליה, ללא התנשאות אלא בענווה ובישרות.

אנו נקראים, בישיבות ובקהילות, לדעת לחיות בעולמות כולם. לא ליטות על צידנו אלא לעמוד ביציבות על המציאות, בקידוש הכוחות כולם, מידות הנפש והיחס לכל חי, לצד תעופת האמונה והתורה העליונה. גדול וקטן גם יחד.