מבין שלל הידיעות החדשותיות צדה את עיני ידיעה קטנה אבל חשובה: הנהלת בתי הדין הרבניים דיווחה שבשנת 2020 הייתה ירידה קלה (3%) במספר מקרי הגירושין בישראל. מדוע זו ידיעה חשובה? כי היא יכולה לשמש כאבן בוחן לתחומים נוספים.
למרות השפע הבלתי-נתפס בו אנו חיים, התרבות הנוכחית היא פסימית במהותה. הפסימיות איננה נובעת מתמונת עולם אובייקטיבית אלא מתחושה סובייקטיבית: אם אין אלוהים אזי אין טוב ואין תקווה – וממילא ישנה נטייה להקטין את החיוב ולהעצים את השלילה. מהדורת חדשות לעולם לא תיפתח בידיעה ששלוש מיליון מכוניות הגיעו הבוקר ליעדם אלא בכך שהייתה תאונה קשה בכביש 6.
מבט מאמין הוא מבט מאוזן ופרופורציונאלי
תקופות כדוגמת הקורונה הן חגיגה לפסימיסטים. מתחילת הקורונה אנו שומעים שסוף העולם הגיע; הכלכלה מתמוטטת; הילדים הם 'דור אבוד'; והמתחים מפרקים את לחלוטין את המשפחות. כבכל שקר, מצויות כאן נקודות אמת, אבל הניפוח והדרמטיזציה – הופכים זאת לשקר. תחושות האבדון והייאוש גורמות לעיתים לתגובות הפוכות של התעלמות מהבעיה והכחשת קורונה.
מבט מאמין הוא מבט מאוזן ופרופורציונאלי: מודעות לבעיות אבל התמודדות איתן מתוך ראייה רחבה ש"טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו'. המצב אכן לא-פשוט אבל לא כולנו הולכים למות; הכלכלה ניזוקה אבל תתאושש; הילדים הם לא 'דור אבוד' אלא העתיד המזהיר שלנו; והמשפחתיות בישראל מוכיחה עמידות גם בתקופות קשות.
כדאי לאמץ את המבט הזה גם בחיים האישיים.
תגובות
התקשורת מנסה לדכדך ואני מעודד נפגעי הקורונה ה הכלכלית הם בעיקר אמני התרבות חילונים מתל אביב, שבאמת ספגו פגיעה חזקה. אבל רבים אחרים דווקא הצליחו יפה בקורונה. ותמיד אפשר להסתכל על איזה חצי כוס שרוצים.