ביטחון עצמי, כריזמה ולשון צחה וחדה. כשמחפשים מנהיג לארגון, חברה או מדינה, ככל הנראה התכונות הללו ירשימו אותנו מאוד. ההיגיון שנמצא מאחורי התפיסה הזו מאוד פשוט: הציבור מעוניין בתחושת ביטחון ובכך שהמנהיג יקדם את מטרות הציבור שמאחוריו. מנהיג שיהיה חסר את התכונות הללו, גם יקרין תחושת חוסר יציבות מול הציבור אותו הוא מנהיג, וככל הנראה לא יצליח לקדם את החברה לאותם הישגים אליהם היא שואפת.

הדיבור הוא מקור הכוח של האדם. חיתוך נכון של השפה, בחירת מילים נכונות, טונציה וקצב מהירות שקול של דיבור – כל אלה משפיעים מאוד על מידת החדרת התוכן לשומע. שני אנשים יכולים לומר את אותם דברים בדיוק, אולם בעוד סגנון הדיבור של האחד ילהיב את קהל שומעיו – הרי שאצל השני הדברים ייכנסו לאוזניים ערלות.

משה – הגואל האידאלי?

"לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי" – טענה אותה נשמע עוד פעמים רבות מפיו של משה רבנו. לכאורה, הצדק המוחלט איתו: "כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי". על מנת לשכנע ציבור שבחירה בך היא אידאלית – צריך להיות פוליטיקאי טוב. על מנת לשכנע עם של עבדים שמעונה שנים רבות וארוכות שאתה הגואל שלו – צריך להיות דובר לא שגרתי בעליל. והנה, העדות הראשונה שמשה מעיד על עצמו היא: "לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי" – "שלא היה יכול להוציא אותיות השפה וכל אותיות הלשון, רק קצתם היה מוציאם בכובד" (אבן עזרא שם).

משה רבנו אינו רגיל בהרצאות מול עשרות אנשים, הוא גם לעולם לא תפס את עצמו כמושיע ישראל – ובטח שלא כאחד כזה שיסתובב בארמונות מלך מצרים. אולם, לא מחשבותיי מחשבותיכם, ודווקא משה רבינו הוא זה שנבחר לגאול את האומה, לגאול את עם העבדים שמהווה את החברה הקשה ביותר לפיצוח ולשכנוע. האמת היא, שמשה רבנו חושש מכך מאוד: "וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ה'".

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

הרב לונדין בדקה על פרשת שמות

גאולה מסוג אחר

גאולת ישראל ממצרים שייכת לסדר אלוהי אחר. בסדר זה, לא צחות הלשון ולא הכריזמה של המנהיג משפיעות על הגאולה. דמותו של משה, דמות של "איש אלוהים", דמות של ענווה גמורה, רק היא יכולה להוות אמצעי וצינור לגאולת ישראל מיד צר.

אך המנהיג הזה, למרבה הפלא אינו "איש דברים". מדוע? מפני שאם היה משה בעל לשון חלקלקה, יכול היה העם לחשוב שהגאולה מתחילה ממשה. הוא יכול היה לחשוב שאיזה תחבולה ולשון מרמה היא זו שגאלה אותו. העם יכול היה לחשוב שאיזה מאמץ אנושי גאל אותו.

המסר של חומש שמות וגאולת מצרים בא להראות מסר אחר לגמרי – ללמד שעם ישראל שייך לעוצמות אחרות. אין הוא ככל העמים שתחילתם בדמות האנושית, במנהיגות הבלתי מעורערת, בפה שמדבר כחץ חד או בכל כישרון אישיותי אחר. דווקא מנהיג כזה, כבד פה ולשון שכל רצונו בטובת העם ויראת ה' אוצרו – מסוגל לגלות את הגאולה ממצרים "יד ה' עשתה זאת, לא תחבולה אנושית וחלקת לשון ופתוי שפתים" (מלבי"ם).