ביקורת סדרה: שטיסל עונה 3
מי היה מאמין שסדרה על משפחה חרדית ממוצעת, ישברו את כל הסטיגמות וגם את הקופות – במכירה המפתיעה לנטפליקס, שהפכו את הפאות והשטריימל לדבר הכי לוהט שיש על המסך.
שטיסל לא רק כתובה ומשוחקת היטב, אלא יש בה מימד שנוגע בלב של כל צופה – לא משנה אם הוא מהרובע היהודי או הנוצרי של ירושלים. העונה הזו עוברת בדיוק חמש שנים קדימה, כאילו דבר לא השתנה – ולאט לאט בפרק הראשון מגלים שבעצם הכל השתנה.
שטיסל
ציון כללי
מדד
הצניעות
למה תכה
רעך
מי ומי
צופים
לטובת מי שעוד לא צפה בפרק הראשון, לא נעשה פה יותר מדי ספויילרים, אבל הגילויים המרעישים באמת קורים כבדרך אגב, במלאכת מחשבת של אריגה קולנועית.
הבשורה מגיעה מגורם שלישי, והצופים ההמומים נחשפים לאט לט לתמונת המצב העגומה. הדמויות קיבלו עומק משמעותי נוסף, ושזירת העלילה שבה התנהלותו של הבן קיווע היא בעצם בבואה של אביו, מגיעה לשיא בתמונת הסיום של הפרק שבו שני האלמנים – האבא והבן יושבים אחד מול השני עם הדור היתום הבא של המשפחה המתוקה הזו.
בכלל, המציאות והדימיון מתערבבים לאורך כל פרק הפתיחה, ובתקווה שזה ימשיך לכל העונה.
צילום: אוהד רומנו, באדיבות yes
המאבק של קיווע להשבת תמונותיו של אשתו המתה, כך שרק לקראת הסוף הוא מצליח להוציא את המשפט המלא מפיו, הוא ריקוד טנגו שנע בין געגוע ועצבות, שמצליח לעבור את דו המימדיות של המסך, ולהפוך אותו לדמות שנמצאת איתכם ממש בסלון.
בכלל, יש דמויות רבות שנוכחות בסדרה, אך לא על הסט אבל מובילות את העלילה – מליבי ורעייתו של שולם שפתאום צצה במרפסת, וכלה במכתב לילדה שלעולם לא נולדה. המחסור בהן דווקא ממלא את החלל ומצליח לייצר כמיהה וחיבור לכל דמות שם.
צילום: ורד אדיר/ YES
הניואנסים הדקים הם שעושים את שטיסל למה שהיא. הדיוק בפרטים הקטנים, כולל שירת "אוחילה", מכניסים את הצופה לתוך העולם הקסום הזה גם אם הוא אינו מבין עד הסוף למה הכוונה.
קצת כמו הרוגע הבלתי מוסבר של צפירת השבת הנכנסת, כך שטיסל מערסלת את הרגש ונוגעת בנימים העמוקים ביותר של הלב היהודי.
צילום: ורד אדיר/ YES
הסדרה הזו עשתה קידוש ה' וקירוב לבבות, הרבה יותר מסטוקים של מחזירים בתשובה ודואטים של אברהם פריד ואביב גפן. הסוד שלה היא בתנועה הלא מתאמצת להציג את העולם החרדי, על כל מורכבותו, ועל הדרך להוכיח שאפשר להיות הדבר הכי חם על המסך, גם עם לבוש מלא ופאות מסודרות.
