הגמרא במסכת שבת מספרת לנו על נס חנוכה. "מאי חנוכה" שואלת הגמרא, וממשיכה "דתנו רבנן: בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון (שמונה ימים הם) דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון (שאין מספידים ומתענים בהם)".

בהמשך מבהירה הגמרא את הסיבה לכך "שכשנכנסו יוונים להיכל, טימאו כל השמנים שבהיכל. וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד. נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים".

המדרש מוסיף ומספר כך: "אמר הקב"ה חשבתם לעקור שבעת הנרות ושמונה ימי החג? אני מביא עליכם שמונה ימים ושבעה בני חשמונאי שמאבדים אתכם מן העולם. אתם אמרתם שכל מי שיזכיר שמי יידקר בחרב, אני קובע הלל לשמי שמונה ימי חנוכה, ועליהם אמר דוד למנצח על השמינית".

המפרשים שואלים מדוע היה חשוב כל כך לחז"ל דווקא להנציח את זיכרון נס פח השמן ולא את הגבורה היהודית במלחמות מול היוונים? אגדות רבות וסיפורי קרב הרואיים נשזרו סביב המלחמה ביוונים, אולם חכמים רצו שלדורי דורות נזכור דווקא את עמידת רוחו של העם היהודי. נס פח השמן ונרות חנוכה מסמלים את הרוח הפועמת בליבו של העם היהודי גם בתקופות קשות ואפלות. הרציונל העיקרי שהנחה את חז"ל הוא – כי גם אם נפלנו בקרב, אל לנו ליפול ברוחנו.

עם ישראל מצא את עצמו ברבות השנים בגלות הארוכה, רחוק מארץ קודשנו ותחת עול נוכרים, אולם את נס החנוכה הוא זכר במשך דורות רבים, כאשר החנוכייה סימלה עבורנו את ההמשכיות והנצחיות של האמונה והתורה. אחת התמונות המפורסמות בנושא חנוכה היא תמונה בה נראית חנוכייה על אדן חלונם של הרב ד"ר עקיבא פוזנר ואשתו רחל בעיר קיל שבגרמניה, כאשר על הבניין ממול מתנופפים דגלים של הצורר הנאצי ימ"ש.

הימים היו ימי הבחירות שהעלו את היטלר לשלטון ובחנוכה ה'תרצ"ג (1932), צילמה רחל את החנוכייה. לימים סיפר נכדה כי סבתו שמעה את הנוער האנטישמי שר ברחובות "יהודה תתפרק, יהודה לאבדון", והיא החליטה לכתוב זאת בציטוט מאחורי התמונה עם תשובה בחרוז: "יהודה התפגרי, כך אומר הדגל. יהודה תחיה לעד, כך עונה האור."

עשרות שנים אחר כך, במעמד הדלקת נרות חנוכה משפחתי, קרא הנין עקיבא מנסבך שיר בחרוזים כמחווה לתמונה:"בתרצ"ב החנוכיה בגולה, בחלון ניצבת

אל מול דגל המפלגה שעדין לא שלטת.

"יהודה תימוט" אומר ומכריז השיר-

אך סבתא לא נרתעת ובשפתו חורזת-

"כך אומר הדגל", אך הנר שלנו משיב וקורא

"יהודה לעולם תשב וירושלים לדור ודור"

כיום, עם ישראל תקע יתד בארצו והרוח היהודית שבה לפעום בלב העם. בתי כנסיות ומדרשיות מקשטים את רחובותינו והדלקת החנוכייה נעשית בגאון ברחובה של עיר. אחד מסימני הפריחה של האמונה היהודית היא דווקא בעולם התרבות היהודי, שקורם עור וגידים. מחזות, הצגות וחיי תרבות המושתתים על רוח התורה ויראת ה', ללא כחל וסייג, מוצאים את דרכם אל כלל בתי ישראל. מסרים ומוטיבים של התחזקות וביטחון בבורא יתברך ובמקביל תיקון המידות האישי והקהילתי, מגיעים אלינו מן בימת התיאטרון היהודי.

יהי רצון שנזכה להמשיך ולפרוח ברוח התורה והקדושה ונרות החנוכייה יאירו את רוחנו ולבבנו לדורי דורות.

סוניה סודרי, היא מייסדת תיאטרון חרדי לנשים "פסיפסו"