התגובה המאוד מאוחרת של נתניהו ובשלבים, ובסמיכות לציונה של פסיקת בג"צ האוסרת על הפגנה 300 מטרים מבית נבחר ציבור, הייתה מבאסת, אבל דווקא צפויה. שלא לדבר על צרור הציוצים של בנו בנושא.

גם העלאה על המוקד של קיבוצים ושנאה יוקדת לכל מי שלא ליכודניק ואפילו ביביסט, שצפה מתחת כל פינה כמעט מקרב תומכי הליכוד, היא שומטת את השטיח מתחת לכולנו. צריך לשמוע את הנאום חוצב הלהבות של רם בן ברק. או לחילופין את העקיצה עם הטעם הרע של ח"כ שלמה קרעי לח"כ יוליה מלינובסקי על העלייה מרוסיה.

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

מתוך ערוץ כנסת

דווקא עכשיו כשלמרות משבר הקורונה ובעיות הניהול הקשות שלו, נתניהו יוצא לא רע. חברת מודרנה איתה ישראל ניהלה מגעים הביאה לפריצת דרך בתחום. גם חברת פייזר לפניה, שהיום אף עדכנה את התוצאות, ולמרות העיכוב והלבטים של המערכת במגעים איתם הגם כשהייתה ידועה התוצאה הטובה שהם עומדים להציג – נתניהו נכנס לתמונה והביא גם שם הסכם.

תגובת הליכוד

גם בתחום הכלכלי הגיעה בשורה מעודדת כשבין כל הכאוס ישראל נשארת בדירוג האשראי מאשתקד – לפני פרוץ הקורונה. אל כל אלו מצטרפים ההסכמים המדהימים עם איחוד האמירויות ובחריין, והמשלחות שמדלגות בין כאן ובין שם.

אבל האיום הקיומי של החברה הישראלית, חברת עולים ושבטים שעלו לארץ ציון ולעיתים נראה שהוטחו לכאן, הוא לא רק טילים מעזה וכוחות אל קודס שמגיעים בואכה גבול רמת הגולן. האתוס שמחזיק את הכל יחד זה קיבוץ גלויות, ערבות הדדית והלכידות שעוזרים לנו כאן בקיום שלנו במזרח התיכון. מחלוקות תמיד היו ויהיו, אפילו קרעים חריפים, מאלטלנה, והפנקס האדום, מחדלי מלחמת יום כיפור, המהפך ב77, מלחמת לבנון הראשונה, הסכמי אוסלו, רצח רבין והעקירה מגוש קטיף.

אלו היו פצעים מדממים בחברה. אבל ההנהגה הגם שספגה על כך, ניסתה לפייס, וכשלא ניסתה חטפה על זה מהציבור. הציבור לא אוהב שמחרחרים מלחמה בתוכו, הציבור בטח לא אוהב פגיעה חמורה כל כך במשפחות השכולות.

שיר לזכרו של תם שהפך כמעט המנון של מלחמת לבנון השנייה:

האתוס הצה"לי שלנו מדבר על כך שכולנו נלחמים יחד מול האויב, שכולנו יכולים להשאיר את חילוקי הדעות בצד ולמצוא את עצמנו אחד לצד השני עם מדים ונשק מול אויב מצפון, או מדרום. מגיעים ללוות את החייל הבודד שון כרמלי המונים שאיש לא הכיר ומעניקים כבוד לנופלים ולמשפחות השכול.

אמת, היו אצלנו מאבקים פוליטים חריפים, גם פוליטיקה של זהויות. באופן פרדוקסלי, דווקא כשהקונצנזוס פחות מקוטב בנושאים אידיאולוגיים וישנה אפילו הסכמה רחבה להמון נושאים שפעם קרעו פה את הצדדים והיום מעלים פיהוק, הוא כן מוצא את חרונו הרב סביב דמותו של איש אחד – נתניהו.

לא ניכנס כאן כל אחד מאיזה צד הוא והאם הוא חושב שזו תפירת התיקים החריפה ביותר ביקום, הוא ההתבססות המבהילה ביותר על הכיסא, אבל הטונים חורכים כל פינה.

זאת לא הפעם הראשונה שדווקא מהליכוד מבזים משפחות שכולות. זה קרה בזמנו עם חברי הכנסת דוד ביטן ומיקי זוהר בוועדה לביקורת המדינה מול לאה גולדין אימו של חלל צה"ל הנעדר הדר גולדין, ואילן שגיא ששכל את בנו במבצע. מאז זה רק מחריף.

כל מי שלצידו של נתניהו עושה הכל כדי לחרף ולגדף את המבקרים והמוחים נגדו (בכל זאת ראש ממשלה עם כתב אישום, סביר לגמרי שיהיו מחאות). גם באופן מדהים הקידום לתפקידים מניסטריאליים בליכוד נעשה על בסיס החרון, ההכפשות והשבת המלחמה שערה- ל"אויב השמאלני"- היינו כל מי שמבקר אותו. מי שירד מהרדאר ונהיה ממלכתי, או שהשיג מה שהשיג, או שירד מהפרק. וזה מחלחל בכל שדרות הליכוד

כדי להנהיג את העם ולצלוח בסקרים לא מספיק חיסון לקורונה ואפילו הישארות על דירוג האשראי, צריך לחבר את החלקים לאתוס מכונן, ולא לפגוע ביקר לכולנו.