הצהלה הלא-ברורה של חלקים בתקשורת הישראלית על הפסדו של הנשיא טראמפ היא נושא למחקר פסיכולוגי. בלי קשר לאישיותו הלא-סימפטית, אין חולק שהוא היה אחד מהנשיאים האוהדים והטובים למדינת ישראל; אזרחים אמריקאים שחלקו עליו יכולים לשמוח, אבל על מה חוגגים אבירי המקלדת הישראלים?

מעבר לשנאה-עצמית אופיינית שכבר התרגלנו אליה, מצטרפת כאן גם שמחה לאידו של מי שסומן כ'איש הרע' בתקשורת. ישנם כאלה שמקבלים סיפוק מהשפלתו של מי שהיה בעמדת כוח וכעת נפל. זהו הרצון להזדהות עם ה'ווינר' ולבוז ל'לוזר'; לא חשוב עם מי הצדק. העיקר להרגיש 'בצד הנכון' של אלה שמדברים ומצטלמים יפה. ווי אר דה צ'מפיונס; נו טיים פור לוזר'ס.

לעם הנצח יש רק מנצחים

האמונה היהודית לא מתרגשת מווינירים או לוזרים בעולם הזה. אצלנו יש רק מנצחים, מהשורש נ.צ.ח; המדד הוא אחד – מה משרת יותר את הנצח? כל מנהיג יורד בסוף מהבמה; השאלה היא איזה חותם השאיר הוא לטובת העולם?

טראמפ השאיר חותם חיובי בתחומים רבים; בוודאי לעם היהודי. העברת השגרירות לירושלים; המאבק נגד איראן; הסיוע באו"ם והסכמי השלום עם האמירויות – הינם רק חלק מזכויותיו. מבט דק גם מבחין שלמרות שבסיבוב זה נצחו הכוחות הליברלים – היה זה ניצחון דחוק (כשם שבסבב הקודם הניצחון ההפוך היה דחוק). למרות אישיותו הגבולית של טראמפ והתגייסות טוטאלית של התקשורת כנגדו – אחוזים אדירים של האוכלוסיה האמריקאית היו מעוניינים במה שייצג. הכוחות השמרניים והדתיים בעולם לא הולכים לשום מקום.

דרך ארוכה לפנינו. כל אחד ואחת יעשו את מה שהם מבינים שצריך לעשות בעולם הזה, וגם אם נפסיד – אלוהים ישפוט זאת בצדק בעולם הבא; בחשבון הנצח.