לאחר שהרשתי לעצמי להשתפך על תורת היחסים, בעודי מתיימרת להבין את נבכי הנפש של הרווקים. הבנתי שהגיעה השעה להרחיב את אופקיי ולעבור מנוסחאות תאורתיות לניסויים קליניים על בני אנוש.
אי לכך ובהתאם לזאת, מצאתי את עצמי יחד עם חברתי מיכל משחר הימים בערב שכולו פנויים- פנויות דתיים או בקיצור פו"פ-דת.
כבר בכניסה חטפתי התכווצות לא רצונית של שרירי הרגליים והברחתי את הגבול לשירותים הקרובים. בעודי מצטופפת מול המראה, הבחנתי שכל חברותיי לצרה נמצאות בשלבים שונים של חרדה מתפרצת בעודן מסדרות את שערן בפעם המאה ומורחות שכבה נוספת של צללית, בפעם המאה ואחת.
הן סקרו זו את זו בחיוך שהזכיר לי מתאגרף המחייך ליריבו רגע לפני הגונג. ובעודי מורחת על שפתיי ליפ גלוס נבחר החל לעלות עליהן עיקול דומה שנעצר כשחשתי משיכה אלימה מצדה של מיכל שמשטה אותי מחוץ לזירה ואל תוך המעלית.
"דיי כבר, את נראית בסדר!" היא הטיחה בי ואני נאלצתי להנהן. ובכלל, הזכרתי לעצמי, שאני מקצוענית, שאני נמצאת בשליחות למען האנושות וש…אמא'לה! כמה אנשים שאני לא מכירה!
לאחר רישום קצר בשולחן מאולתר פסענו בחשש אל תוך מעגל הכיסאות, חמושות במדבקות עם שמות על דש בגדינו. היה לי קשה שלא להבחין בחלוקה בין הבנים לבנות. רוב הבחורים והבחורות התיישבו ליד בני מינם, בעודם מנסים לדחות את הקץ.
מיכל ואנוכי התיישבנו במקום המבטחים המרוחק ביותר שניתן היה לארגן בתוך תחומי המעגל והגנבנו מדי פעם מבטים לצדדים, בעוד הצדדים מגניבים מדי פעם את מבטיהם אלינו.
כל כמה זמן מרפקנו זו את רעותה לאמור: "ראי את הלז עם החולצה המכופתרת מצד ימין. האין הוא נאה בעינייך?"
הבנתי מיד שהאנשים שארגנו את הערב הזה מקצוענים ושהם לא יאפשרו לנו לשבת בהיחבא או לפרוץ בריצה מטורפת לכיוון היציאה (עליה שמרה שדכנית מנוסה שחסמה אותה באופן הרמטי).
הפעילות הראשונה כללה הכנת חלות משותפת בקבוצות קטנות. כמה תלונות חלושות של גברים עלו באוזניי בעודם מגלים לראשונה את ניחוחם האמיתי של שמרים. תהליך הלישה היה נעים יותר, ולאחר שהם התגברו על ההלם הראשוני, רוב חברי קבוצתי שיתפו פעולה.
לאחר מכן הגיע שיאו של הערב –ההיכרות. קרוב לעשרה מעגלים, רוטציה תמידית ושיחות סביב מראה שולחן השבת בחזוננו והתחביבים בילדותנו. לרגע מבטי נפגש שוב עם השדכנית ביציאה, תוכנית המנוסה נגדעה באחת.
ואז, אולי לאחר שלושה או ארבעה מעגלים בהם העלנו מהאוב זכרונות שלא עניינו אפילו אותנו, התחלנו להבחין, מיכל ואני, שכל העניין הזה הוא דווקא מהנה. לבסוף זנחנו את נושאי השיחה המוכתבים לנו במסגרת הערב וניהלנו שיחה נעימה וקולחת עם חברי הקבוצה. נהננו לגלות נושאים משותפים ולהבין שבעצם כולנו בסירה אחת: מחפשים.
הערב נחתם בהפרשת חלה חגיגית ובהחלפת כתובות וטלפונים.
"אז נתראה במפגש עוד שבועיים?" נזרקה השאלה לאוויר, ומישהו ענה: "לא, עד אז כבר אהיה נשוי".
