אתמול (חמישי) ציינו בישראל שני אירועים עצובים בתולדות ישראל שהתרחשו יום אחרי יום, בהפרש של אלפי שנים – הראשון הוא יום פטירתה של רחל אמנו והשני הוא יום הירצחו של ראש הממשלה יצחק רבין.

ביום פטירת רחל אמנו, מטבע הדברים, מרבים לדבר על רחל ודמותה. כך גם ביום רצח רבין, מדברים על יצחק רבין ראש הממשלה. אבל אני רוצה לדבר דווקא על לאה.

דמותה של לאה שזורה בשני האירועים המצויינים בימים הללו – לאה אחות רחל וגם לאה רבין, אשתו של ראש הממשלה המנוח. לאה הראשונה, הרווקה המבוגרת שיושבת בצד ורואה בעיניים כלות איך אחותה הקטנה מוצאת את גבר החלומות בעוד שהיא אמורה להסתפק באדם אלים וגס נפש. שגם כשנדמה שיש לה סיכוי לאושר אמיתי היא יודעת שבכל שניה שהיא נשואה לו היא פוגעת באחותה בצורה האיומה ביותר, הכואבת ביותר. שבעלה שונא אותה כי התחתנה איתו במרמה, הוא בקושי מבקר באוהל שלה והיא צריכה "לשלם" תמורת הזכות לקבל אותו ללילה אחד.

שהילדים שלה מסתובבים בבית ורואים את היחס המועדף שאחיהם מקבלים, עד שהם מרגישים צורך להביא לאמם צמח דודאים כדי לעזור לה במלחמה על ליבו של אביהם.שאולי בסתר ליבה הייתה מעדיפה לחזור ולהיות רווקה מזדקנת, העיקר שלא להיות בסיטואציה המשפילה הזאת, נמוכה יותר מהשפחות, דחויה ובלתי רצויה.

איך היא הרגישה כשאחותה הקטנה חזרה הביתה בהתרגשות וסיפרה שפגשה בחור אחד, ליד הבאר, והוא הרים עבורה את האבן? מה היא חשבה יום יום במשך שבע שנים, כשראתה את יעקב עובד קשה למען אחותה, את החיוכים ההדדיים שלהם, את הלחשושים הקטנים? איך היא הרגישה כשרחל התגנבה אל החדר שלה בעיניים נוצצות כדי לתאר את שמלת הכלה שתופרים בשבילה? מה היא חשבה כשאבא שלה נעל אותן בחדר וציווה עליהן להתחלף?

ובבוקר, מול עיניו הקשות של יעקב המרומה שקם מהמיטה בכעס, מה עבר לה בראש? כשכל האנשים בעיר התלחשו מאחורי גווה על הבחורה שגנבה את הגבר של אחותה, שנכנסה למיטתו בידיעה שהיא מרמה אותו?

כשאביה אמר ליעקב שעליו לעבוד שבע שנים נוספות עבור רחל ויעקב הסכים בלי להניד עפעף? איך היא הצליחה להרים את הראש? ליישר את הגב? להביט לאנשים בעיניים ולגדל ילדים ולהמשיך לחיות, יום אחר יום?

לאבות ולאמהות שלנו היו חיים כל כך קשים ומורכבים – אולי זה בשביל שגם אנחנו, כל אחד מהמקום של ההתמודדות שלו, נוכל לשאוב נחמה מכך שמישהו אחר עבר את זה לפנינו והצליח להתגבר ולצמוח.

אם כולם היו מתחתנים צעירים ויולדים מיליון ילדים וחיים חיי אושר ורווחה, מה היה מהווה מודל עבורנו? לאן היינו נושאים את עינינו? עם סבלו של מי היינו מזדהים? הסבל שלהם והמורכבות המשפחתית לא היו לשווא. הם באו ללמד אותנו לא להתייאש, להמשיך לקוות, להתפלל כל הזמן. שגם בגיל מאה אפשר להיפקד, וגם מצב של שנאה יכול להפוך לאהבה.

יחד עם זה, אנחנו כקרובי משפחה וחברים של אנשים שסובלים ומתמודדים עם קשיים עצומים, חייבים להיות רגישים למצוקה שלהם ולא להוסיף עליה. לא לשפוט אותם. לא לכעוס עליהם שהם לא מקשיבים לנו. לזכור שכמו בסיפורי המקרא, הישועה תגיע מכיוונים בלתי צפויים שאף אחד מאיתנו לא מצליח לשער כרגע.

פגישה אקראית באוטובוס, טיפול ניסיוני שמצליח, פתרון משפטי יצירתי שמתקבל לשביעות רצון כולם, כלה מחופשת, צמח דודאים.האם אנחנו מסוגלים להיות האנשים התומכים האלה שחושבים קודם כל על טובת האחר, גם אם הוא לא מקשיב לעצות שלנו? האם אנחנו מסוגלים להיות האנשים השמחים האלה שגם כשהם נמצאים עמוק בתוך מציאות של קושי ויאוש הם נשארים אופטימיים ומקווים לטוב?

האם אנחנו לאה שיושבת ובוכה על מר גורלה או לאה שקמה לעשות מעשה?האם אנחנו רחל ששיוועה לילדים במשך כל חייה ולבסוף הפכה לאמא הגדולה מכולן?אני יודעת שאני מקבלת על עצמי לנסות, והלוואי שאצליח.

אי אפשר להתעלם בימים אלו גם מציון הרצח הנתעב של ראש הממשלה יצחק רבין. וגם כאן אדבר דווקא על לאה, לאה השניה – זו שבעלה נרצח לנגד עיניה.

ללא קשר לדעותיה השונות מדעותיי, אין ספק שהצער שנגרם לה מהרצח היה גדול יותר מהצער שנגרם לכולנו, כאומה וכיחידים. ראוי שבתוך כל הדיבורים על הרצח ועל הנרצח ומורשתו נזכיר גם את האישה שאיבדה הכל ברגע אחד ובחרה להתרומם ולחיות חיים מלאים במשמעות, לגדל משפחה מגובשת ומאוחדת ולהנציח את זכרו של בעלה ככל יכולתה.

שלומית בוזנח-בלאו, כותבת הספר "תעביר את זה הלאה", נשואה ואם לשניים, מתגוררת בחריש