הרב עידו פכטר בחר לשתף את הקוראים בייאוש שלו. הוא מיואש מהדתיים, 'החיים בסרט', כלשונו, וחושבים שההלכה עדיין רלבנטית לימינו.

ולא רק מהדתיים הוא מיואש. הוא מיואש מעם ישראל, שלדעתו לא שומר הלכה, מיואש מהתורה שנתפסת כלא משמעותית לעולם המודרני, מיואש מההלכה שבעיניו מונחת בקרן זווית ומכוסה בקורי עכביש, שאיש לא מתעניין בה מלבד אנשי "הכת הדתית".

קראתי את דבריו בצער, צער שיש בו תקווה. נזכרתי במכתבו של ה"פחד יצחק" (הרב יצחק הוטנר זצ"ל) שמשיב לתלמידו המיואש: "אילו היה מכתבך מספר לי אודות המצוות והמעשים הטובים שלך, הייתי אומר שקיבלתי ממך מכתב טוב. עכשיו שמכתבך מספר על דבר ירידות ונפילות ומכשולים, הנני אומר שקיבלתי ממך מכתב טוב מאוד".

שהרי אם היה הוא מיואש לחלוטין, היה שומר זאת לעצמו. בבחירתו לשתף את הקוראים בייאוש שלו, אני רואה קריאה לעזרה הבוקעת מניצוץ קטן של תקווה שעדיין נמצא בו, המאמין שאולי יש מרפא לייאוש הזה.

אז אני שמח לומר לך, הרב פכטר, יש מרפא לייאוש.

המציאות המשתקפת לעיניך, כפי שאתה מתאר אותה, נובעת רק ממבט של ייאוש. הנה דוגמא מתוך דבריך שאולי תמחיש את כוונתי. אתה כותב: "כמה אנשים מעם ישראל שומרים נידה?… אינני יודע את התשובה המדויקת, אבל ברור שנשים רבות מאד בחברה הישראלית לא שומרות נידה".

"כמה שומרים", אתה שואל. "אינני יודע", אתה עונה. אבל מה אתה יודע? "ברור שנשים רבות מאוד לא שומרות". ומהי מסקנתך? "האישה (איזו אישה? כל אישה?) טובלת פעם ראשונה ואחרונה במקווה לפני החתונה, וזהו".

לא חקרת, לא ניגשת לבלנית הקרובה למקום מגוריך לברר מי מגיעות לטבול ולאלו מגזרים הן משתייכות, לא שאלת את הרב המקומי מי האנשים המתייעצים איתו בהלכות אלו, ומה המגמה בשנים האחרונות, ובכל זאת החלטת לקבוע קביעה, שבעיניי היא חמורה מאוד, ש"האישה" הישראלית אינה טובלת.

הסר דאגה וייאוש מליבך. לכולנו יש רגעים בהם הכול נראה חשוך ואבוד, לכול אחד יש רגעים בהם נראה לו שאין בו את הכוחות הנדרשים לעמוד במשימות העומדות בפניו.

עבור אותם הרגעים של ייאוש וראיית המציאות במשקפיים שחורות, כדאי להכין "ערכת הצלה", שתכיל את הדברים המחזקים והמעודדים אותנו. יש כאלו ששיר טוב מחזיר להם את האמון במציאות, יש הזקוקים לשיחת עידוד או אמירות מעוררות השראה.

אני רוצה להציע לך ערכה שכזו, שתוכל לשמש אותך אם חלילה ישובו המחשבות המייאשות הללו לתקוף אותך. ביום חמישי הקרוב ימלאו עשרים שנים לפטירתו של תלמיד חכם מופלא, רבי משה לוי זצ"ל. רבים לא שמעו את שמו, ועוד פחות שמעו את קולו או ראו את תמונתו, שכן הוא נפטר בגיל שלושים ותשע, ובשנותיו המעטות ברח מפירסום ומכבוד, והשקיע את כל כוחותיו בלימוד ההלכה.

ספרו על הלכות שבת, "מנוחת אהבה", בו הוא עמל לברר ולבאר את פרטיה ודקדוקיה של מצוות השבת זכה לתפוצה רבה, וכבר בחייו זכה הוא לראות כיצד יהודים רבים מאוד זוכים לשמור שבת כהלכתה בזכות ספריו.

בסרטון היחיד בו נראה הרב דורש בפני ציבור, שצולם כשלושה שבועות לפני פטירתו, הוא אומר משפט שניתן לשאוב ממנו השראה רבה לרגעים של חולשה.

בסרטון מתאר הרב כיצד במשך שנים רבות סבל ממחלה במעיים, ולפעמים סבל כאבים כה עזים, ש"אדם רגיל" כלשונו, לא היה חושב לצאת מהבית. הוא חשב לא פעם לבטל את שיעורי ההלכה הקבועים שמסר, אך הוא מתאר שם שמה שחיזק אותו באותם הזמנים היו מאמרי חז"ל שעמדו למול עיניו על מעלת לימוד התורה וההלכה, על הפעולה הגדולה והחשובה שיש לתורתו בחיזוק שמירת ההלכה אצל קהל שומעיו, וזה נתן לו כוחות להמשיך ולהרביץ תורה והלכה.

הוא לא מפרט שם מה היו אותם מאמרים, אבל אני בטוח שברגעים של 'מוחין דגדלות' תוכל לאסוף מאמרים ש'נוגעים בך' על מעלת התורה, ועל מעלתם של ישראל המוסרים את נפשם אלפי שנים על שמירת המצוות גם מול ניסיונות קשים, שיעזרו לך 'להחליף משקפיים' ולהצליח לראות איך גם בדורנו מתרבה והולכת שמירת ההלכה, ועוד תוסיף ותרבה. אל תתייאש, חזק ונתחזק.

=======

יואל מאייר הוא איש הייטק