לפני 34 שנים נפל הנווט רון ארד בשבי בלבנון, בפוסט יוצא דופן בפייסבוק תמי ארד אשתו ואם בתו משתפת בימים שלפני אובדן הקשר.

"היום לפני 34 שנים רון נפל בשבי. במהלך השנים רון שקע בתודעה הקולקטיבית כאחת ההחמצות הגדולות של מערכת המודיעין . נדמה לי שהיה השבוי הראשון, שהתקבלו ממנו מכתבים ותמונות והוא נעלם כאילו בלעה אותו האדמה." פותחת ארד את הפצע האישי שלה והלאומי שלנו שמשפיע עד היום על החלטות במקרים דומים.

"השעות הראשונות של נפילתו בשבי של רון היו קריטיות. הוחלט לא להכניס כוח חילוץ כדי לא לסכן את חיילי הכוח. ברגעים ההם, שעות הערב המוקדמות של יום חמישי ,כשלוש שעות לאחר ההתרסקות זעקתי מאימה ותסכול. בדיעבד אני יכולה להבין את השיקולים ועם זאת ההחלטה הזו הייתה הראשונה בשרשרת ההחלטות שחרצו את גורלו של רון." מספרת ארד על התחושות הקשות אל מול הכישלון להחזיר את ארד בשנים הראשונות, מה שהביא את המשפחה לצאת למאבק ציבורי.

"השנים הקריטיות להצלתו של רון היו השנים הראשונות אבל כמי שהתגוררה בשיכון משפחות וכמשפחה שראתה את השירות הצבאי כשליחות האמנו שיש על מי לסמוך. בשנים הללו נעשו טעיות קריטיות ואנחנו משפחתו של רון יצאנו למאבק ציבורי רק אחרי שלוש שנים של שתיקה. בשנתיים הראשונות קבלנו מכתבים ותמונות מרון. התמונות של רון מהשבי הן תמונות שגם היום אני מתקשה להתבונן בהן אבל הן העידו כי הוא חי וזה היה המון."  היא משתפת.

כמו חיה כלואה

"המכתבים צרבו מהסבל שהוא חווה. מצוקה של אדם פעיל וסקרן שנכלא במרתף אטום ללא אופק . "כמו חיה כלואה" הוא כתב באחד המכתבים על תחושותיו כשהניחו לו אוכל במקום כליאתו ונעלו. בדבריו הוא תיאר מצוקה של מי שנקטף מחייו, מבני משפחתו, ומבתו התינוקת שאליה הגעגועים בשבי היו בלתי נסבלים. המכתבים שכתב היו מלאי מחשבות לעתיד, עמוסי רגשות ועם זאת הראייה הרציונאלית שזורה הייתה בכול פסקה. רון היה תאב חיים אבל החרדה שמא לא יזכה לראות אותנו שוב חזרה על עצמה בכול מכתב. כאמור אחרי שלוש שנים יצאנו למאבק ציבורי ובמקביל במשך שנים כול זרועות המודיעין השקיעו מאמצים רבים ויש לומר ביושר, בחלקם נועזים תוך סיכון חיים והכול כדי לפתור את התעלומה. התוצאה כידוע היא כשלון חרוץ. רון לא חזר הביתה." משתפת ארד בשנים בהם עוד הגיעו המכתבים מרון והתחושות שהם עוררו.

פצע שלעולם לא מגליד

ארד משתפת על ההתלבטות אם לפתוח את הפצע ולשתף ומונה את ההישג היחיד שהצליחו בו, לחקוק את גורלו בלבבות:

"הדבר היחיד שאולי הצלחנו בו הוא לקבע את רון בתודעה הלאומית, לחקוק באיזה אופן את גורלו בלבבות ובכך אולי למנוע בעתיד את הטעויות שנעשו עימו בתחילת הדרך. שנים אני מתלבטת בין הרצון להשאיר את הכאב על רון בתוך המשפחה לבין התחושה שניתן לומר שהיא מבחינתי כמעט מזוכיסטית לשתף ולפתוח את הפצע שלעולם לא מגליד. ב- 16.10.86 רון היה בן 28 . התמונה הזו שלו מחדר האוכל בטייסת הקפיאה אותו צעיר עם חצי חיוך, אנטי תזה לדמות לאומית. משמעת צבאית הייתה רחוקה ממנו, ככול שהתאפשר לו הוא התהלך יחף והופעתו המפוזרת אפיינה אותו והדביקה לו את השם צ'וקו (וכול ניסיונותיי להתנער מהשם עלו בתוהו) אבל בראש האנליטי שלו הכול היה מאורגן להפליא. רון שלנו, בן, אח, בעל, אבא אהוב. לעולם יישאר בליבנו."