במוצ"ש לפני שבועיים 'ירדתי' על המיגזר החרדי האשכנזי, אשר עדין מרוקמים בו אלמנטי-אפלייה והרחקה חברתית כלפי יוצאי עדות המזרח. הדברים אז נכתבו לפני פסק 'בג"צ עמנואל'. אז לא ידעתי שהויכוח הציבורי יוסט מנושא האפלייה בכלל, אם אכן היתה בעמנואל, לשאלת הלגיטימיות של בג"צ להתערב בסוגיא חינוכית מעין זו, ובעיקר למלחמת דת במדינה: מי מכופף זרועו של מי; השופט או האדמו"ר?

מעורבות יתר לרועץ לבג"ץ
בסוגיית עד היכן מגעת זרועו של בית המשפט, והאם ראוי לו למשוך עצמו מלדון בשאלות שהשקפה גרמן – אני שותף עקרוני ל'סלונים'. אם מוקד השאלה הוא חינוכי – אל לו לבג"צ לעסוק בכך, כשם שבנושאים מדיניים ובטחוניים בג"צ 'כובש נבואתו' לעתים רבות (ובדר"כ משיב את פני הימין הפוליטי ריקם) ומותיר לממשלה חופש פעולה בלתי שפיט, כך ראוי שינהג בנושאים חינוכיים והשקפתיים השנויים במחלוקת עמוקה בציבוריות הישראלית. מי יקבע מה שפיט ומה לא? ראוי שבג"צ בעצמו יתחום את גבולותיו וירסן את עצמו דרסטית, כתשובת-המשקל לאקטביזם השיפוטי, מורשת אהרן ברק.

התניתי בפיסקא הקודמת "אם מוקד השאלה היא חינוכי", שכן אם מוקד הדיון היה כספי-תקציבי הנושא בגיץ לחלוטין. אילו הממשלה היתה תובעת בבית המשפט את מפעילי בית הספר, ודורשת את תקציביה בחזרה לנוכח קריטריוני קבלה לא שיוויוניים או לא סבירים – כי עתה החשיתי. למיטב הבנתי לא כך הם פני הדברים. הממשלה, משיקוליה, לא תבעה מן ההיבט הכספי. להיפך, גוף חצי ממשלתי (המרכז לחינוך עצמאי) הוא שנתבע על ידי עמותה למען, ולא על רקע שיויון תקציבי. בכגון דא יתכבד הבג"צ וישב מרצונו ביציע.

ובכלל, קשה להאמין שהבנות אשר קבלתן קופחה תוכלנה להשתלב בכיתה 'על כידוני הבג"צ'. אינני מקנא לא במורה נכפית, לא בבנות הכופות את עצמן ולא במירקם החברתי שיתפתח. גם מנקודת מבט תכליתית זו, שאיפה ללכידות לימודית-חברתית, מאסר הורים הוא העונש הבלתי-נבון ביותר שאפשר להעלות על הדעת…

'משפט התורה' מול 'ערכאות'
וכאן באנו לעיקר דבריי; עיקר המאמץ המלחמתי של המיגזר החרדי היה לעמת בין 'משפט התורה' ל'ערכאות'; למי משפט הבכורה? למי לציית, לרב או לשופט? עימות מיותר ומוזר זה נישא על תורן גבוה, ורבבות הצטופפו תחתיו עלי בריקאדות. ולמה נקטתי "עימות מיותר ומוזר"? שכן מלבד סיסמא ריקה משלהבת-המונים אין כאן 'בשר' למאבק ופירכתו מיניה וביה משני טעמים.

האחד; עיקרו של סכסוך-עמנואל הוא רב-נגד-רב! האדמו"ר מסלונים וסיעתו נגד הרב יעקב יוסף ודעימיה (חסידות מול הלכה?). כלום מלחמת-קודש לפנינו, גזירה לעבור-על-דת, שגררו מעמד הפגנתי ל"מסירות נפש שלא היה כמוהו מאז מתן תורה" (מן התקשורת החרדית, בערך)? בג"צ נדרש כאן להכריע (וכבר אמרנו: יפה היה לו להסתלק מן הזירה) בין רב לרב, בין דין לדין, דברי ריבות בשעריך. אתם אתם מזהים "מלחמת ימות המשיח", כהתבטאות האדמו"ר?

פסק הסנהדרין בפולמוס עמנואל
ושנית, ועיקר; לא פעם אני משתעשע במימוש חלום המדינה היהודית. ובכן, הבה ונזרוק לסל את ה'ערכאות' ונריע לכינונה של הסנהדרין שהוראותיה מחייבות את כל בית ישראל, והממרא את פיה חייב מיתה! לפני כס משפט-התורה היה מובא פולמוס-עמנואל להכרעה סופית. היש למי מן הקוראים ספק מה היתה הפסיקה? לי לפחות אין שום ספק!

אם נושא הדיון היה המשאבים הכספיים הממלכתיים – פשיטא דפשיטא שדין תורה היה נחרץ: אין להטיל מעמסה על הציבור לפצל לתת-זרמים בית ספר עמנואלי כה קטן, על חשבון הציבור. אך גם אילו ניצבה לדיון השאלה העקרונית, מדיניות החינוך הציבורי, מן הסתם רבי יהושע בן גמלא, ראש המושב, היה נזעק ומצעק: לא כתתתי רגלי להשיג משאבים להקמת מוסדות חינוך בכל פלך ופלך (ב"ב כא,א) כדי להפריד בין אוכלוסיות. סגנו הבכיר מימין היה מטעים מן הסתם בדברי הגמרא (נדרים פא,א) "הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה". סגנו המשני משמאל מסתמא היה מפנה את הנתבע לתיאור הנלהב במסכת ברכות (כח,א) על ספסלים רבים שהתווספו לבית המדרש לאחר שסולק הסלקטור שהציב רבן גמליאל בשער בית המדרש.

יגעתי ולא מצאתי אסמכתא בהלכה או באגדה שעליו יכול היה 'דין תורה' להתיר הפרדה בין דרדקים ודרדקיות ב'חטאי' אבותיהם או אמהותיהם. לפיכך, אני מוכן לייצג לפני בית הדין הרבני הגדול בלשכת הגזית, את הצד הטוען לקיפוח בעמנואל, במחיר סמלי. מאידך גיסא, איני מוכן לשמש סניגור של הצד המפצל החינוכי, גם בכסף מלא. אין לי ענין להיות 'לוזר', ובודאי לא זקן ממרא…