מתי בפעם האחרונה צפיתם במהדורת חדשות שלא נפתחה בבנימין נתניהו, או לחילופין במפגני השנאה של אלפי אנשים או חברי כנסת מהאופוזיציה כנגדו? מתי בפעם האחרונה קראתם ראיון עם נבחר ציבור או פקיד בכיר כל שהוא שלא עסק וכמעט ורק בבנימין נתניהו?

אני לא יודעת מה איתכם אבל הפעם האחרונה שבה נתקלתי במצב כזה הייתה כל כך מזמן שכבר הספקתי לשכוח. 

הספקתי לשכוח מה זו אידאולוגיה שלא מחולקת לפי אהדה לאדם מסוים, חשוב ומועיל ככל שהיה. הספקתי לשכוח איך זה לפתוח חדשות במוצ"ש בלי לראות מפגני שנאה, צודקים ככל שהיו. הספקתי לשכוח את העולם כמו שהוא באמת, מורכב ממיליארדים של דעות מגוונות, עשוי מאין ספור מחשבות. עולם שבו לא הכל נובע משיקולים פוליטיים ופופוליסטים.

עולם שבו לא כל עיתונאי שיוצא כנגד ראש הממשלה או בעדו מתויג במיידי כשופר או כבוגד. בעצם, נראה לי שכולנו כבר הספקנו לשכוח.

תיוגים מי שופר ומי בוגד (צילומסך מתוך 'כאן 11')

החלפנו אידאולוגיה בביטויים שיטחיים

ואני שואלת אתכם, האם זה שווה לנו? האם אנחנו מוכנים לשלם מחיר כה כבד בעד המשך כהונתו של ראש ראש הממשלה שלנו? הוא אדם עתיר זכויות ללא כל ספק, אך האם בימים אלו, כשנראה שהפילוג והשסע בעמנו כבר לא יתאחה לעולם, יש לשקול האם תועלתו גדולה מנזקו? 

כלל וכלל לא. הנזק העצום שבנימין נתניהו מסב לנו כחברה גדול מהרבה מתועלתו. בין אם זו השנאה המטורפת שנובעת מהמחלוקת לגבי המשך כהונתו, בין אם זה השיקולים הפוליטיים, המשפטיים והפופוליסטים שמכריעים את הכף כמעט בכל קבלת החלטה ובין עם זה השיח הציבורי שמלא עד אפס מקום בהתעסקות בשאלה הגדולה "כן ביבי, לא ביבי?"

אבל מה באמת גורם לנו, כציבור, לשקוע בתוך השיח הזה עד איבוד שליטה ותלות מוחלטת בו? כיצד הפכנו מאוהדי קבוצה לאוהדי מאמנה? כיצד איבדו מאוצר המילים שלנו ביטויים אידאולוגיים לטובת ביטויים שטחיים כמו "ביביסטים" ו"רק לא ביבי"? 

כבר לא אכפת לאף אחד מה עושה נתניהו

התשובה לשאלה הזו מתפרסת על פני יותר משלושים שנה האחרונות שבהן התרחשה המהפכה השלטונית במדינת ישראל. המהפכה שהחלה ברגע ששלושת הכדורים שאותם ירה הרוצח יגאל עמיר חדרו אל ליבו של יצחק רבין ז"ל. הם גמרו באכזריות רבה את תחילת המהפך שסימן בגין עם עלייתו לשלטון. זה היה הרגע בו החלה תקופה חדשה במדינת ישראל. כי ברגע הזה נפסקה לחלוטין תקופת השלטון המשמעותי והאידאולוגי של השמאל במדינת ישראל. 

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

(צילום: אורן זיו)

וזו גם הסיבה שהשמאל שונא כל כך את נתניהו. הוא מסמל בעיניהם את הקריסה הכמעט מוחלטת של השמאל האידאולוגי בשלושת העשורים האחרונים. ואז, בשיאו של שלטון הימין במדינת ישראל, הגיעו תיקי נתניהו.

השמאל, היה כל כך נואש. הוא פשוט לא ידע איך לאכול את נתניהו. אז הוא "התלבש" על תיקי נתניהו ונפנף בהם כסמל לשחיתות נתניהו ודרש א התפטרותו המידית. נראה שכל יום שעובר מעלה את מפלס התסכול, היאוש וחוסר אונים של המחנה השמאלי במדינת ישראל.

ומה עשה הימין בתגובה? הוא עשה את מה שהיה ראוי שיעשה, הוא מסר נפשו כדאי להגן על מנהיג המחנה שלו. הרי כל האש והשנאה כלפי מחנה הימין מתנקזת אליו. וכך לאט לאט שקעו המחנות במלחמה שכל כולה מתרכזת בדמותו של מנהיג מחנה הימין.

כבר לא היה אכפת לאף אחד מה עושה נתניהו, ומי הוא יריבו. העיקר נתניהו, העיקר לא נתניהו. זה כל מה שנשאר. כל שאר ערכי המחנות השונים, ערכי עם ישראל בכללו, כל אלה נשארו צפים מעל פני המים, הרבה מעל המלחמה שהתרחשה במעמקיו של המשבר הפוליטי, הבריאותי, הכלכלי והחברתי הגדול ביותר שידעה מדינת ישראל אי פעם.

מפסידים את השלום

ומה הפסדנו מזה? יותר מדי. הרבה יותר מהתרומה שאנו מקבלים מהמנהיג עליו אנחנו כה מגנים. הפסדנו מנהיגים מוכשרים לא פחות,הזדמנותיות היסטורית למימוש חלום ארץ ישראל השלמה והפסדנו שיח ועסוק בערכים של המחנה הלאומי. במקום זה נלחמנו על מי שחשבנו שייצג אותם. אבל שכחנו לדרוש את העסוק בהם.

 ובעיקר הפסדנו את השלום. לא השלום עם שכננו, השלום בתוכנו. השלום עם עצמנו. איבדנו את הקסם היפה כל כך שהיה בעם ישראל, קסם האחדות, השלום והאחווה התמידי. הקסם הזה כבה תחת מבול של שנאה, תסכול ורוע שהמטירה עלינו המלחמה המיותרת שאנחנו מנהלים ללא הפסקה.

עם ישראל היקר, פעם הבאה שאתם בוחרים, בחרו בשלום. לא רק בקלפי, בכל רגע ורגע. כשאתם פוגשים מישהו ברחוב, שאתם מעלים פוסט ברשתות או בכל רגע שבו אתם יכולים לבחור בין השלום, למלחמה. תנו לשלום לנצח את המלחמה הזו.

 

אחינועם סויסה, בת 14. ממושב שובה שבעוטף עזה