בעל החלומות: הפרויקט שמגשים חלומות לקשישים - סרוגים

בעל החלומות: הפרויקט שמגשים חלומות לקשישים

קשישים מאושפזים במחלקות סיעודיות ויש להם חלום? אל דאגה, מתנדבי פרויקט 'משאלת לב' כבר יגשימו להם את החלום

בעל החלומות: הפרויקט שמגשים חלומות לקשישים

הדבר שבני הזוג אאורל ומרים מיכאלסקו רצו יותר מכול, הוא לבקר יום אחד בירושלים ובכותל המערבי. לצערם זה נותר במשך שנים בגדר חלום רחוק. בני הזוג עברו מסכת חיים לא פשוטה. הם נולדו וגדלו ברומניה. בילדותם התחבאו ביערות מאימת הנאצים. אך גם בתום המלחמה לא הגיעו אל המנוחה ואל הנחלה: עקב כניסה של רומניה תחת חסותה של ברית המועצות הקומוניסטית, השניים, שהספיקו להכיר ולהתחתן בשנות השישים המאוחרות, נאלצו להישאר מאחורי מסך הברזל.

בשנת 1989 הם עלו ארצה והתמקמו בנהריה. למרבה הצער לא נולדו להם ילדים, והם נותרו בודדים, ללא משפחה. לפני כשנה וחצי המצב הבריאותי של השניים התדרדר ומרים לקתה בדמנציה, והם נאלצו לעבור להתגורר בבית האבות הממשלתי בכפר ירכא. 

"שלושים ואחת שנים גרנו בנהריה, עד שנהיה קשה מדי ועברנו לבית האבות", נאנח אאורל. תקופה ארוכה שהה הזוג במקום ללא יכולת לצאת, עד שיום אחד הגיעו אליהם שתי מתנדבות מתוכנית 'משאלת לב' לניצולי שואה בארגון עזר מציון, האזינו למצוקתם והציעו להם לחשוב מחוץ לקופסה.

לתרומה לחצו כאן

"אשתי עם דמנציה, ואני בלי רגליים בגלל הסוכרת. אנחנו גרים באותו חדר. כל היום אני יושב בתוך כיסא הגלגלים שלי, ורק כשאני הולך לישון אני עובר למיטה", הוא מתאר את סדר יומו. המתנדבות הציעו להם נסיעה מיוחדת לירושלים ולכותל המערבי. אאוראל התרגש מאוד מהרעיון שהחל לקרום עור וגידים, ומטפל מבית האבות גויס להצטרף אליהם לנסיעה הארוכה.

"הגיע אלינו רכב מיוחד שלקח אותנו לירושלים, לכותל, שם התלוותה אלינו אישה דוברת רומנית שגם ערכה לנו סיורים בכמה מוזיאונים, ובסוף אכלנו ארוחת צהריים במסעדה", הוא מתאר בעיניים בורקות את הטיול יוצא הדופן. "לצאת מכאן לבד אני לא יכול", הוא מוסיף בדמעות, "שלושים שנה שלא היינו בכותל המערבי, וזאת הייתה חוויה מרגשת מאוד".

לשמח ניצולי שואה

תוכנית 'משאלת לב' לניצולי שואה היא מיזם משותף של ארגון עזר מציון ומשרד הבריאות. התוכנית, שפועלת זה שנה וחצי, מיועדת עבור ניצולי שואה שמאושפזים במחלקות הסיעודיות ובמחלקות תשושי הנפש של המוסדות הגריאטריים של משרד הבריאות.

לתרומה לחצו כאן

"הרעיון הוא לשמח את ניצולי השואה שנמצאים במוסדות, מתוך מחשבה שמי שנמצא במוסד, החיים שלו מאוד שבלוניים. סדר היום במוסד הוא מאוד שגרתי, אין מקום לרצונות של כל אחד", מסבירה נעמי מזרחי, מנהלת התוכנית בעזר מציון. "אנחנו רוצים לתת להם משהו מיוחד, משהו אישי ממקום של חלום והגשמה, הזדמנות לחוויה משמעותית ומעצימה".

"במחלקות הסיעודיות ובמחלקות תשושי הנפש נמצאים בדרך כלל המקרים הכי קשים, שאין אפשרות להוציא אותם ללא היערכות מיוחדת", היא מחדדת. "אנחנו מראיינים את ניצולי השואה ושואלים אותם מה החלומות שלהם. אנשים לא מאמינים שזה קיים בכלל. בהתחלה מאוד קשה להם הרעיון. יש כאלה שכל כך שמחים בהצעה, שזה מספיק בשבילם. אם יש להם קרובי משפחה, אנחנו מציעים להם להצטרף, ואז החוויה הופכת להיות משמעותית אפילו יותר. סוף סוף יש ביניהם מפגש שלא מתקיים בין כותלי המוסד".

מזרחי מזכירה שלא מדובר בהגשמת חלומות כמו אלו של הדור הצעיר. "ניצולי השואה הם מבוגרים, ונמצאים בגיל שכבר לא מרשים לעצמם לחלום, וגם כשכן, החלומות שלהם מאוד סולידיים, כמו ללכת לבית העלמין לפקוד את הקבר של בן הזוג או של ההורים. החלום של אחת הקשישות שלא יצאה מבית האבות כבר כמה שנים, היה ללכת לסופר ולערוך קניות, לבחור לבד את המוצרים מהמדף ולקנות מה שהיא אוהבת. הקסם של התוכנית הוא לקחת את החלומות הכי פשוטים ולהפוך את החוויה למשהו מיוחד". 

עד היום הוגשמו במסגרת התוכנית קרוב ל־400 חלומות. חלק מהחלומות הם פרטניים, וחלק קבוצתיים. למשל, אישה שעלתה לארץ באוניית מעפילים כשהייתה בהיריון. היא ביקשה למצוא את הצאצאים של הרופא שיילד אותה כדי שתוכל להודות להם. חלק מהחלומות שהוגשמו כללו מפגשים סוחטי דמעות, כמו אחים ניצולי שואה שהתגוררו כל אחד במוסד אחר ברחבי הארץ, ואחרי תקופה ארוכה שלא נפגשו – התאחדו לבקשת אחד מהם, במפגש מצמרר. 

מקרה נוסף היה ניצול שואה בן 106 מנתיבות שרצה להגיע לכותל. באותה תקופה הוא כעס על בני משפחתו שהכניסו אותו למוסד כנגד רצונו. "לקחנו אותו לכותל יחד עם בני המשפחה והנכדים. היות שהוא כהן, הוא עלה לדוכן ובירך ברכת כהנים בהתרגשות גדולה, ומאז השתחרר מהכעסים שליוו אותו תקופה ארוכה, וחזר למוסד הרבה יותר חיובי כלפי בני המשפחה וכלפי הצוות".

נוסעת באמבולנס לקונצרט

חשוב לזכור כי לא פעם מדובר במבצע רפואי־לוגיסטי מורכב, שלא יכול להתאפשר על ידי בני המשפחה. "קשישה עם דמנציה חלמה לשוט בכנרת. שכרנו להם חדר במלון וארגנו להם סירה לשוט. הזמנו את הבת שלה להצטרף. החיבור ביניהן התחדש וזה היה פשוט מדהים. פתאום הבת ראתה את אמא שלה ממקום אחר לגמרי. אבל לפעמים המצב גם הפוך", מוסיפה מזרחי, "פעם ארגנו לניצולת שואה טיול בגן הבוטני יחד עם הנכדות שלה. כשהן ראו שזה כל כך פשוט, הן הצטערו שלא עשו זאת קודם, ומאז הוציאו אותה להתאווררות כבר כמה פעמים".

לפעמים, כשהמצב אינו מאפשר יציאה מחוץ לכותלי המוסד – כאשר ישנו צורך בחיבור מתמיד למכונת חמצן או כאשר מדובר בחולה עם דמנציה חריפה – החלום מתגשם בתוך המוסד עצמו. כך, גם שכניו למחלקה של ניצול השואה חולקים איתו את הגשמת החלום. "היה מישהו שחלם להשתתף במופע של מוזיקה ספרדית קלאסית. ארגנו תזמורת שלמה שהגיעה לנגן מוזיקה ספרדית קלאסית לכל המחלקה והצוות". מזרחי מבקשת להדגיש כי כל התוכנית נעשית בשיתוף פעולה עם הצוותים בבתי האבות השונים, שמאוד שמחים בפרויקט. "חלקם מלווים את הניצולים בהגשמת החלום שכרוך בנסיעה, וחלקם בהגשמת החלומות המקומיים. כך אנחנו מצליחים לפרגן גם לצוות, שעובדים קשה מאוד בטיפול בקשישים".

לתרומה לחצו כאן

בין הבקשות הפופולריות ניתן למנות ביקור בכותל המערבי, טיול לים, פגישה עם בני משפחה, מופעי מוזיקה ברוסית – עבור ניצולי השואה דוברי הרוסית. "מישהו ביקש מופע שירי מלחמה רוסיים, אז ארגנו לו מופע כזה במיוחד. אנחנו עובדים קשה כדי לתפור לכל אחד את החלום המיוחד. אישה אחת סיפרה שהיא מאוד אוהבת מופעים וקונצרטים, 'אבל למה שתארגנו מופע כזה במיוחד בשבילי?'. באמבולנס בדרך לקונצרט שאלו אותה איזה סוג מוזיקה היא אוהבת, באך או בטהובן, וכך התברר שהיא הייתה פסנתרנית בעברה וניגנה המון. פתאום היציאה לקונצרט החזירה אותה עשרות שנים אחורה. כשלוקחים קשיש למופע מוזיקלי, פתאום הוא צריך להתלבש יפה, אישה צריכה להתאפר – כך שהחוויה עשירה הרבה יותר".

לא פעם, הגשמת החלומות כרוכה בהתארגנות לוגיסטית וטכנית מורכבת במיוחד, אך הסיפוק והאושר של כל השותפים מעידים שמדובר בהשקעה כדאית. במקרה של מרים פאר, ניצולת שואה שגדלה בלוב, סגירת המעגל הייתה משמעותית במיוחד. לקראת סוף מלחמת העולם השנייה הגיע הכיבוש הנאצי גם ללוב, והאיטלקים, ששלטו במקום, היו בני בריתם של הנאצים, והקימו גטו ליהודים. מרים בת החמש, שהייתה הבכורה, ברחה יחד עם הוריה ושני אחיה הקטנים למדבר, עד יעבור זעם. התנאים במדבר היו קשים מנשוא, ושני אחיה הקטנים נפטרו, אך מרים ושני הוריה שרדו, ומיד לאחר קום המדינה עלו ארצה. כאן נולדו למרים עוד תשעה אחים ואחיות. תחילת הדרך הייתה במעברה בעתלית, בהמשך בטירת הכרמל, שם הכירה מרים את משה, ולאחר מכן השניים התחתנו וקבעו את ביתם בחיפה.

שבעה הריונות עברה מרים, מתוכם צלחו רק שניים, ונולדו ילדיהם – דוד וסיגל. "על אף הקשיים הרבים, אמא תמיד הסתכלה קדימה", מעידה סיגל קרמן, בתה של מרים. "בהיריון של דוד היא קיבלה שיתוק ונשארה משותקת ביד שמאל עד סוף ימיה". אך בזאת לא תמה מסכת ייסוריה. בגיל 46 התאלמנה, לאחר שבעלה משה נפטר בטרם עת ממחלה קשה. לפני כעשור עברה מרים להתגורר בבית האבות 'בן יהודה' בחיפה.

לתרומה לחצו כאן

את ההצעה להשתתף בתוכנית 'משאלת לב' קיבלה לפני כשנה, ונענתה לה בזרועות פתוחות. "הם שאלו את אמא, 'מה החלום שלך?'. אמא הייתה נכה בכיסא גלגלים, סיעודית לחלוטין. היא חשבה ואז נזכרה שאף פעם לא הייתה במצדה ובים המלח, למרות שהיא בארץ כבר 70 שנה. הרעיון התחיל להתגלגל, ואז הבנו שיהיה קשה מאוד לנסוע ולחזור באותו יום, כך שהוחלט לשכור חדר בבית מלון סמוך, וממילא הפכנו את הנסיעה לאירוע גדול.

"לטיול הצטרפו כל בני המשפחה. אחי ואני נסענו יחד עם אמא באמבולנס מיוחד שלקח אותה מבית האבות בחיפה ועד למצדה, שם דאגו לנו שנוכל לעלות לרכבל. הנכדים עזרו לדחוף את כיסא הגלגלים. תיאמתי עם שליח חב"ד המקומי, הרב אלהרר, שליווה אותנו, ואף כתב מילה בספר תורה לזכותה של אמא", מספרת סיגל, ודוד מוסיף: "בלילה ישנו בבית מלון, וביום למחרת טיילנו באזור עין גדי. אלה היו שלושה ימים מרגשים. היינו יחד כל המשפחה, כמו פעם. היא הייתה מאושרת, מאוד נהנתה איתנו".

הם לא תיארו לעצמם כי מדובר למעשה בטיול פרידה מאמם. "שבוע לאחר מכן חגגתי יום הולדת ואמא השתתפה, אבל יומיים בלבד אחר כך היא אושפזה בבית החולים מחשש לדלקת ריאות. המצב הלך והתדרדר, ותוך חודש וחצי היא נפטרה", מתארת סיגל בקול רועד. "הטיול הזה היה מתנה בשבילה ובשבילנו. החסד שעושים עם ניצולי השואה כשנותנים להם קצת נחת בחיים נוגע בכל כך הרבה מעגלים, ואי אפשר לדעת עד לאן זה מגיע".

מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו