הצמיחה המטאורית של בנט בסקרים נובעת גם מפעילותו הבלתי נדלית כשהציג תכניות עבור משבר הקורונה, אבל לא רק, ובהקשר הזה ניקח את עפר שלח כדוגמה ההפוכה לבנט.

מקובלים עלי דבריו של פרופ' שלמה אבינרי שקבע שמי שאוחז בהגה השלטון בישראל זו המפלגה שיודעת לעשות טרנספורמציה של היהדות לעידן המודרני. על פי טענתו, מפא"י, בשנים הראשונות של המדינה, הייתה מקור זהות ליהדות העברית והצליחה להלחים זהות יהודית עם המודרניזציה בצורה המיטבית. זהות כזו הביאה אותה להישאר זמן רב בהנהגת המדינה. לאחר מפא"י, כשבימיה האחרונים הייתה מסואבת ומרוחקת מהציבור, הליכוד בראשות בגין ועד ימינו בעצם, החליף אותה כמקור לזהות יהודית – מודרנית.

אבינרי טוען שהליכוד הביא עמו זהות לאומנית, אך כאן אני סבור שהוא טועה. הליכוד הצליח להעניק קורת גג לעולים ממדינות ערב והמזרח, לרוויזיוניסטיים, ולשאר אלו שהרגישו שאינם שותפים בעוגה אותה חלקה ישראל הסוציאליסטית, האשכנזית, החילונית. בקיצור ישראל הראשונה. דתיים וחרדים, מצדדי השוק החופשי ועולי המזרח הלכו אחר מנהיגי המשפחה הלוחמת. בגין, שמיר ונתניהו העניקו זהות יהודית מודרנית (לא דתית), לעם בישראל.

מה צריך בנט לעשות עם סמוטריץ'?

האתגר של בנט כעת הוא להמשיך ולשמור על מפלגתו ככזו המעניקה לציבור חיבור אותנטי אך אינו דתי ליהדות. בנט מדבר יהודית, אינו מדבר דתית. אם כך מה עליו לעשות עם סמוטריץ'?

לחבק אותו. בפעם הראשונה הוא פנה כבר החוצה, ספג את עלבון הנטושים והתקשה ליצר עומק והתבדלות מהליכוד. נבחרת כוכבים לא עבדה במקרה הזה. סמוטריץ' מעמיק את הקשר עם החרדים שרואים איך הוא מאגף את נציגיהם בהרבה תחומים, שלא לומר על הכשרון הפוליטי של האיש והפופולריות שהצליח להטביע בכהונתו הקצרה משרד התחבורה. מנגד הקטר הוא בנט.

כשמנהיגותו של נתניהו מתרסקת, שישראל נלפתת בתקיעות פוליטית וחברתית בסוגית 'רק ביבי' ו'רק לא ביבי', הם יכולים ליצור כאן טרנספורמציה חדשה של הישראליות מבית המדרש של הציונות הדתית.

הציונות הדתית התפזרה לאלף רסיסים בנסיון להשפיע, כשנחלקה כבר בסבב א' לימין החדש, הבית היהודי- האיחוד הלאומי, זהות ועוצמה יהודית- שלא לומר על אלו שחברו לליכוד. כשהיא חוזרת להוביל (בסקרים לפחות) כימינה, יש למפלגה אתגר לשמר את הצדדים המנוגדים בציונות הדתית שילכו יחד.

בנט רוצה להפתח אל כולם, להיות ראש ממשלה. הוא מסמל את הציונות הדתית הליברלית, המובילה בהמון תחומים, תחתיה יש דתל"שים ומגוון רחב של דתיים על הרצף השונה וגם חילונים שרואים בערכים שהוא מוביל את המנהיגות הראויה לעם ישראל.

סמטריץ' הוא מגזרי, הוא מחובר בנימי נפשו אל המגזר וחלקיו, לחרד"לים, להתישבות, לאנשי בית המדרש. בתצרף הזה יש את שאר חברי הנבחרת: שקד החילונית עם חיבור עמוק למגזר ולימניות, מתן כהנא ואופיר סופר. השאלה איך הם מרחיבים את הפאזל הזה, ואיך משמרים אותו.

ברור שבנט תלוי בנתניהו, ובהתפתחותיות סביבו וסביב המשפט שלו והאהדה הציבורית. ברור שהחיבור עם סמוטריץ' יכול להביא לו מתקפה מכל הצדדים – כשהחרד"לים ישלחו ארטילריה על בנט והליברלים על סמוטריץ', ועוד לא דיברנו איך הוא מתחבר מעבר לאופר סופר לפריפריה, והציונות הדתית לא נתפסת כמתנשאת.

ועכשיו נעבור לעפר שלח כדוגמה ההפוכה. שלח בקי ורגיל בכתבי ג'יימס ג'ויס, אני בטוח שבלבו פנימה יש לו נפש יהודי הומיה, גם היה מ"פ בצנחנים, פרשן מחונן ופרלמנטר מעולה, אבל בפעילות הציבורית שלו הוא מביא בעיקר קולות של ערכים אוניברסליים.

יתכן והוא ישנה את המסרים שלו ויחדד את הישראליות והיהדות שהוא מדגיש, אך כרגע המשוכה שלפניו היא קודם לעבור את מחסום הפריימריז ביש עתיד.

החלוקה של הרב קוק לכך שבאומה צריך את החול, את הקודש ואת האוניברסליות תקפה גם פה. מי שמצליח להעביר טרנספורמציה של היהדות לקול צלול שמדבר גם בעניני החול וגם דרך הערכים האוניברסליים יתפוס את ההנהגה, כי הוא ימזג הכל, אבל שלח לא נמצא במגרש הזה, אלא יכול לפנות לפלח השמאלי של המפה ואולי לאחד אותו יחד עם יאיר גולן ואחרים.

לפיד לא. לפיד שונה. אפשר להיתווכח איזו ישראליות ויהדות מביא יאיר לפיד, אך הוא מביא אחת כזאת. הוא מדבר בשם יהדות פלורליסטית, ניסה אפילו להכיל בתוכו חלקים מהמגזר הדתי החל מהרב שי פירון, עליזה לביא, תהלה פרידמן (שחברה לכחול לבן) ועד אלעזר שטרן. גם פרופ' רות קלדרון ואפילו ח"כ חרדי דב ליפמן היה חלק מהניסיון הזה.

מי שרוצה להוביל את ישראל צריך מעבר למנהיגות וביצוע, גם ערכים יהודים רחבים ולא סקטוריאליים אליהם יכולים להתחבר מרבית העם, הדתי, החילוני והמסורתי. זה בעצם האתגר אליו נושא בנט עיניים כבר זמן רב, האם הוא והציונות הדתית המפוצלת והמפולגת סביבו יכולים לאתגר כזה? המבחן הזה יתקרב בבחירות הבאות שיגיעו מתי שיגיעו.