"אסי" –  אין דבר כזה

שם הנחל הוא נחל עמל על שם הקיבוץ תל עמל (שנשתנה ל'ניר דוד') שבתחומו עובר הנחל. שמו הערבי של הנחל היה נהר אל-עַצִי. לפני שנגעה בו יד הציונות היה נהר זה זורם בארץ חרבה והופך לבצה גדולה ממערב לביסאן יורשתה של בית שאן הקדומה.

בימי ה'מאורעות' של 1936 שבהם הארץ מלאה התקפות דמים ערביות, היה תל עמל ראשון  לישובי 'חומה ומגדל'. באותם ימים לא העזו יהודים לעבור דרך ביסאן העוינת והיו עוקפים אותה בשבילים צדדיים. מיישבי תל עמל החיו את הנחל וסביבתו ובנו לאט לאט יישוב לתפארת בתנאי חום קשים, בתוך ענן של זבובים ויתושים וללא מזגנים, ויחד עם שכניהם בקיבוצים נוספים בעמק בית שאן הפכו את האזור לגן פורח בין הכפרים העוינים ח'רבת אל-ג'ופה, תל א-שוכּ, פַרְוַנַה וסמיריה. כיום הם יושבים בתוך גן העדן שיצרו בעשר אצבעותיהם ובעמל כפיהם. גם צאצאיהם יודעים לשמור על מה שהושג, וגם היום, על אף המשברים שעברה ועוברת התנועה הקיבוצית, הקיבוצים הם מקומות יפהפיים שבהם הנוף הציבורי עיקר ולא בתי היחידים.

במלחמת השחרור זכינו בחסדי שמיים לייהד את בית שאן ואת כל המרחב שסביבה, ומדינת ישראל הצעירה בראשות דוד בן גוריון הביאה עולים רבים מארצות שונות ונטעה אותם בבית שאן עצמה ובישובים נוספים בסביבותיה.

השימוש דווקא בשם הערבי ודווקא בגרסה משובשת, בלי לזכור איך נראתה הארץ לפני שהוחייתה ועוברתה, אופייני ליהודים תלושים מסוג ארגוני 'זוכרות, 'רבנים למען זכויות אדם' ודומיהם. וחבל שאורלי לוי וחבריה מצטרפים לקבוצה כזאת.

ואיך נכנס עניין זה למרכז סדר היום הלאומי? כידוע, אין הפגנות ספונטניות. מאחורי כל הפגנה עומדים אנשים, בדרך כלל ממומנים היטב, שטורחים זמן רב עד שההפגנה יוצאת לפועל. ובשביל להישמע ולהשפיע צריך תקשורת אוהדת, גם בעידן האינטרנט והרשתות החברתיות. כבר למדנו על בשרנו שהפגנה של 20 איש שהתקשורת חפצה ביקרה משפיעה יותר מהפגנה של 200,000 שהתקשורת לא אוהבת. ולצערנו התקשורת אוהבת את את מי שמתלונן, את אנשי ה'מגיע לי', את הקולות ה'חמוצים' כפי שקורא להם נתניהו.

מי שהצטרף לחלוצים בשלב ב' של גאולת הארץ צריך להכיר טובה לאנשי שלב א', אלו שבזכות זיעתם ועמלם הגענו למה שהגענו. בספר יהושע פרק יח חולקו שנים עשר שבטי ישראל לשני חלקים: חמישה שבטים זריזים ונמרצים שדחפו ביזמתם לכיבוש והתנחלות בארץ, לעומת שבעה שבטים שיהושע כינה אותם "מתרפים לבוא לרשת את הארץ". חמשת הזריזים היו ראובן גד וחצי מנשה במזרח הירדן, ויהודה, אפרים וחצי מנשה במערב הירדן, ואת הנחלות שהורישו ויישבו אשרר יהושע – "יהודה יעמוד על גבולו מנגב ובית יוסף יעמדו על גבולם מצפון".

לטובת השבעה האחרים נשלחו משלחות רשמיות לאזורים שטרם יושבו והם קיבלו בהם את נחלתם. בסופו של התהליך הארץ היא ארץ של כל שבטי ישראל, אבל התנ"ך מלמד אותנו לדעת להוקיר את הראשונים, היוזמים, הלוחמים והמיישבים.

 

פרופסור יואל אליצור הוא חוקר תנ"ך וגאוגרפיה, תושב עפרה.