במאמר שפורסם השבת בעלון 'עולם קטן' מביא הרב שמואל אליהו נתונים המראים לדעתו על תופעת דתל"שיות של 42% בציבור הדתי, ובהתאם הוא מנסה לטעון שאנו חייבים לשנות את שיטת החינוך הציונית דתית. הרב אליהו כותב למשל כי "החברה המעורבת שיש בסניפים היא גורם עצום בתהליך החילון".

בדברים הבאים אבקש לחלוק מכל וכל, הן על ניתוח המציאות והן על מסקנותיו. אתחיל מהסוף.

הרב אליהו מסיק שעזיבת הדת נובעת משום שלא הגבהנו מספיק את החומות ומביא כראיה את החינוך החרדי. זו פרשנות לגיטימית, אך היא חסרת כל בסיס מספרי.

האם החברה המעורבת בסניפים היא אכן הגורם לחילון? או אולי דווקא להיפך – זהו הכלי החינוכי שמסייע בהתמודדות חינוכית למניעת החילון?

מניתוח ראיונות רבים עולה כי עזיבת חיי תורה ומצוות ומאיסה בהם, נובעת דווקא בשל חוסר הכלה, סגירת שערים, חינוך מסתגר שאינו מתמודד עם המציאות הסובבת וכדומה. אם אכן זו הסיבה לעזיבת הדת הרי שעלינו לעשות דברים הפוכים לחלוטין ממה שמציע הרב אליהו.

למען האמת, קשה מאוד לבודד ולמפות את הסיבות הרבות לעזיבת הדת. לכן מסקנתו של הרב אליהו איננה משקפת אלא את עמדתו האידאולוגית, כפי שגם מסקנותיי בנויות כך.

יתרה מכך, הקורא את דבריו של הרב אליהו עשוי להבין שהחינוך הדתי כיום הינו פתוח, מעורב וליברלי. אלא שזו כלל אינה המציאות. החינוך החרד"לי קיים כבר עשרות שנים. למעשה, כמעט מחצית מבני העשרים של הציונות הדתית התחנכו לפי תפיסת עולם חרדית לאומית הכוללת הפרדה כבר מכיתה א'.

האם זה באמת יצר שינוי משמעותי? האמנם בישובים הרבים בהם הילדים לומדים בתלמודי תורה והולכים רק לתנועת נוער נפרדת, המציאות בהכרח שונה?

במאמרו של הרב אליהו, וכן בפרסומים דומים של רבנים מהזרם החרדי לאומי המתפרסמים חדשות לבקרים, עולה הזדעקות על הדתל"שיות תוך הסקת המסקנה שזהו התוצר של החינוך הדתי ליברלי. לדעתי, סגנון הדברים אינו מעיד על מה שקורה במוסדות הדתיים ליברלים, אלא דווקא על המשבר הפנימי אותו חווה הציבור החרדי לאומי. אם הבעיה הייתה בעיקר אצל של מי שמכונה "הדתיים הליברלים", הרי שהרבנים החרד"לים לא היו עוסקים בה. קא משמע לן.

גם הנתונים שציטט הרב אליהו משקפים מציאות מורכבת בהרבה והראינו זאת באריכות, למשל בסקירה של אריאל פינקלשטיין אשר התפרסמה באתר של נאמני תורה ועבודה.

אין זה מספיק לקרוא את מסקנותיו של מחקר. חייבים להבין ולבדוק מה גיל הנשאלים, מהי תקופת המדידה של המחקר, מהם הקריטריונים שנבחרו לסימון מי נחשב ליברלי ומי נחשב תורני.

אני למשל, בחלק מהמחקרים הללו, ודאי הייתי מחשיב את עצמי כתורני ואילו רבים מחבריי אשר ילדיהם לומדים בחינוך חרדי לאומי, ודאי היו מחשיבים עצמם כלייטים ונקראים ליברלים.

לא מדובר רק על הגדרה עצמית אלא על התנהלות הלכתית יומיומית ותפיסות הלכתיות והשקפתיות. תורניות איננה מונופול חרד"לי. ישנן משפחות תורניות רבות שהשקפת עולמן כוללת פתיחות לעולם הכללי, הרואות יתרונות חינוכיים בחברה מעורבת, בהשכלה כללית ועוד.

יתרה מכך, סיבת אי הגידול בחינוך הדתי נובעת במידה רבה מהעובדה שמוסדות רבים שהיו בנויים מלכתחילה לציבור המסורתי, הגביהו את חומותיהם והביאו לעזיבה מסיבית של ציבור זה. במילים אחרות, בניגוד למצג החד והברור לכאורה שמנסה להציג הרב אליהו, המציאות, מורכבת ומלאה בסימני שאלה שבלתי ניתן להרכיב מהם מסקנה ברורה אחת.

במשך השנים שכנעו את ההורים שאם "רק" נפריד בין בנים לבנות, נפתח בית ספר "טהור" עוד יותר, נחנך ל"דרך ברורה באמונה" וכדומה – אז נצליח בחינוכנו. אלא שהמציאות אחרת והתוצאות מראות שוב ושוב שבניית גדרות אינה מעלימה את האתגרים אלא רק מעבירה אותם למקומות חדשים ויוצרת אתגרים נוספים.

יתרה מכך, דרך זו הביאה לפער אדיר בין הבית הדתי הפתוח, לבין מערכת החינוך החרדית לאומית, דבר שיצר עבור התלמיד דיסוננס חינוכי שתוצאותיו חמורות עוד יותר.

דרך ההתמודדות עם סוגיית עזיבת הדת, חייבת אם כן להיות מתואמת בין הבית וערכיו לבין המערכת החינוכית. מן הראוי שהציבור הדתי ליברלי יתמודד באומץ עם אתגריו החינוכיים בכלים שלו, הכוללים יכולת גיבוש זהות דתית בעולם פוסט מודרני.

בימים הקרובים למשל, נשיק בעז"ה את פרוייקט "חדר השאלות להורים" אשר מציע עבור הדתיים המתונים, דרכי התמודדות והעצמה, דווקא לאור עולם הערכים התורני הפתוח בו הם מאמינים.

במקביל, מן הראוי שהציבור החרדי לאומי יתמודד באומץ עם אתגריו החינוכיים בכלים החינוכיים שלו. הדבר הכי לא נכון חינוכית לעשות, הוא להכות אלו על החזה של אלו.

=======

שמואל שטח הוא מנכ"ל תנועת 'נאמני תורה ועבודה'