להתפלל עם עבריינים; עגלה ערופה והאונס באילת
ש קשר ישיר בין החברה לבין המעשה. מספר גברים שאונסים יחד, הם לא רק אוסף של פרטים אלא גם חבורה. לא מדובר על אדם שבורח מהחברה לבד והולך בהיחבא לבצע פשע נורא, אלא בחבורה המעניקה לו אישור פנימי
ההתייחסות לפרשיית האונס שהרעידה את הארץ השבוע, יכולה להיעזר בקריאת פרשת השבוע. פרשת שופטים מלמדת שיעורים חשוב באחריות ציבורית, שאחד מהם הוא טקס "עגלה ערופה". התורה מתייחסת אל מקרה שנמצא "חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ" ו"לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ". תגובה פשוטה לאירוע שכזה הייתה להצטער על המוות ולזעום על הרוצח העלום שבחר ליטול חיים, ואז להרים ידיים ולחזור לשגרה. בניגוד לכך מצווה התורה על זקני ושופטי העיר לשנס את מותניהם וללכת ולהיטהר מהדם שנשפך.
הציווי התורני עשוי להיראות משונה למדי, מפני שברור שאותם שופטים וזקנים לא רצחו את אותו אדם. בשל כך אומרת המשנה (סוטה ט, ו) שיש כאן אמירה חשובה על אחריות ציבורית. המשנה מציעה שיש בבני העיר אשמה על כך שלא ליוו את הנרצח ולא סיפקו לו הגנה בדרך. זה רעיון שמשתלב יפה עם המילים שהם נדרשים לומר בטקס "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ" – אין ספק כי ידי המנהיגים לא שפכו את הדם, אבל לצד זאת מסתבר שעיניהם לֹא רָאוּ. וזו בעיה. בגלל קוצר ראות של מנהיגים אנשים משלמים בחייהם.
ברצוני להוסיף זווית נוספת ומשלימה לאחריות שחברה מסוגלת לקחת על אירועים פרטיים. לשם כך נתייחס למקרה הנורא שנחקר כרגע על אונס קבוצתי שעל פי החשד אירע באילת. מלבד ההכרה הברורה שמי שבחרו לבצע את הפשע אחראיים עליו, המקרה הנורא עורר רבים למחשבות. כיוון חשוב אחד נוגע למי שנפגעה, לאופן שבו אפשר וצריך לסייע לה לאורך הדרך הטיפולית והמשפטית. זה אפיק שיש בו עוד לא מעט מה לעשות ולשפר כיום.
כיוון נוסף שכדאי לכולנו לעסוק בו נוגע בשאלה איך גורמים לכך שחבורה של גברים לא יבחרו להפוך לאנסים ולרוצחי נפשות. ואולי עדיף לנסח את הדברים יותר בעדינות ולשאול איך מנתבים כמה שיותר אנשים אל הישר והטוב ולא אל בחירות איומות כמו אונס ורצח. איך עוזרים לבנים שלנו, לתלמידים, לחברים ולכל מי שבסביבה שלנו להיות טובים יותר ולא להידרדר אל תהומות שכאלה.
חבורה שמתגייסת יחד לביצוע עבירה
קל וטבעי לשכוח שגם הרוצחים וגם האנסים הם חלק מאיתנו, הציבור, שגם להם יש בתים עם הורים ואחים וגם הם למדו ממש בבתי הספר שקרובים לבית שלנו. העבריינים שעוד מעט נאמר בבתי הכנסת ובמנייני הרחוב שמותר להתפלל איתם, אינם גופים מופשטים, אלא אנשים של ממש. ברמה החברתית יש מקום לשאלות כמו איך אפשר לצמצם מקרי רצח, גניבה וגם אונס.
במקרה הנוכחי של האונס, יש קשר ישיר יותר בין החברה לבין המעשה. מספר גברים שאונסים יחד, הם לא רק אוסף של פרטים אלא גם חבורה (המספר האמיתי אינו העניין). לא מדובר על אדם שבורח מהחברה לבד והולך בהיחבא לבצע פשע נורא, אלא בחבורה שמתגייסת יחדיו לביצוע מעשה ומעניקה לו אישור פנימי.
המשימה שלנו היא מחשבות ומעשים שתורמים לגידול בנים שלעולם לא יתנו שום סוג של אישור למעשים הרבה פחות גרועים מאונס.
עגלה ערופה אינו טקס נעים. לוקחים עגלה שכל עתידה לפניה, אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ אֲשֶׁר לֹא מָשְׁכָה בְּעֹל, ועורפים את ראשה. זו אינה שחיטה אלא עריפה אלימה, הכאה על חטא העיוורון, שהוא אולי טבעי ואנושי, אך ראוי לקרבן ולכפרה. נכבדי העדה רוחצים את ידיהם במים שדם מעורב בהם ובכך מבהירים שהם שותפים במה שקורה גם מחוץ לעיר שלהם, שהם בוחרים לקחת אחריות ולהתלכלך במעשים של שולי החברה. זו אינה לקיחת אחריות אישית במובן הפשוט ואין מה לפטר או לכלוא אותם בגלל מעשה של פושעים, זה מעשה של מנהיגים שמוכנים לעמוד אל מציאות לא נעימה ולומר "הִנֵּנוּ". הִנֵּנוּ לצד הקורבנות הפוטנציאליים, הִנֵּנוּ לצד הקורבנות שנפגעו והִנֵּנוּ לצד מי שרוצים בצד הטוב של החיים.
בעבר היה הרבה יותר קשה לקחת אחריות ציבורית. היה קשה יותר לשלוט במרחבים ולראות למרחקים. עם אובדן הריבונות וריבוי מעשי הרצח, גם בוטל הנוהג של עגלה ערופה (סוטה ט, ט) והובן כי אין לציבור יכולת לקחת אחריות. כיום במדינת ישראל, עומדות לרשות העם אפשרויות רחבות מאי פעם. למוסדות הציבור יש כוח ויכולת לשנות לטובה.
לצד הצורך והחובה לדאוג לקורבנות ולמי שנפגעים, טוב להתייחס גם לאותם אנשים שמוּעדים להפוך לרוצחים, לגנבים וגם לאנסים בעתיד. לא את כולם נצליח להציל מהמעשים האיומים שיבצעו, אבל חובה עלינו לנסות, ובוודאי עם חלקם גם נצליח.
הרב חננאל רוס הוא פסיכולוג בהתמחות קלינית, חוקר גבריות ומיניות ומנהל עמוד הפייסבוק ״להיות גבר״
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו